יא וַיִּקְרָ֣א דָוִ֔יד לְצָד֥וֹק וּלְאֶבְיָתָ֖ר הַכֹּֽהֲנִ֑ים וְלַלְוִיִּ֗ם לְאֽוּרִיאֵ֤ל עֲשָׂיָה֙ וְיוֹאֵ֣ל שְׁמַֽעְיָ֔ה וֶֽאֱלִיאֵ֖ל וְעַמִּֽינָדָֽב׃ יב וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם אַתֶּ֛ם רָאשֵׁ֥י הָֽאָב֖וֹת לַלְוִיִּ֑ם הִֽתְקַדְּשׁוּ֙ אַתֶּ֣ם וַֽאֲחֵיכֶ֔ם וְהַֽעֲלִיתֶ֗ם אֵ֣ת אֲר֤וֹן יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־הֲכִינ֖וֹתִי לֽוֹ׃ יג כִּ֛י לְמַבָּרִ֥אשׁוֹנָ֖ה לֹ֣א אַתֶּ֑ם פָּרַ֨ץ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֨ינוּ֙ בָּ֔נוּ כִּי־לֹ֥א דְרַשְׁנֻ֖הוּ כַּמִּשְׁפָּֽט׃ יד וַיִּֽתְקַדְּשׁ֔וּ הַכֹּֽהֲנִ֖ים וְהַלְוִיִּ֑ם לְהַֽעֲל֕וֹת אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ טו וַיִּשְׂא֣וּ בְנֵֽי־הַלְוִיִּ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה מֹשֶׁ֖ה כִּדְבַ֣ר יְהוָ֑ה בִּכְתֵפָ֥ם בַּמֹּט֖וֹת עֲלֵיהֶֽם׃ טז וַיֹּ֣אמֶר דָּוִיד֮ לְשָׂרֵ֣י הַלְוִיִּם֒ לְהַֽעֲמִ֗יד אֶת־אֲחֵיהֶם֙ הַמְשֹׁ֣רְרִ֔ים בִּכְלֵי־שִׁ֛יר נְבָלִ֥ים וְכִנֹּר֖וֹת וּמְצִלְתָּ֑יִם מַשְׁמִיעִ֥ים לְהָרִֽים־בְּק֖וֹל לְשִׂמְחָֽה׃ יז וַיַּֽעֲמִ֣ידוּ הַלְוִיִּ֗ם אֵ֚ת הֵימָ֣ן בֶּן־יוֹאֵ֔ל וּמִ֨ן־אֶחָ֔יו אָסָ֖ף בֶּן־בֶּֽרֶכְיָ֑הוּ וּמִן־בְּנֵ֤י מְרָרִי֙ אֲחֵיהֶ֔ם אֵיתָ֖ן בֶּן־קֽוּשָׁיָֽהוּ׃ יח וְעִמָּהֶ֖ם אֲחֵיהֶ֣ם הַמִּשְׁנִ֑ים זְכַרְיָ֡הוּ בֵּ֡ן וְיַֽעֲזִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִֽיחִיאֵ֣ל ׀ וְעֻנִּ֡י אֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָ֡הוּ וּמַֽעֲשֵׂיָ֡הוּ וּמַתִּתְיָהוּ֩ וֶאֱלִ֨יפְלֵ֜הוּ וּמִקְנֵיָ֨הוּ וְעֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם וִֽיעִיאֵ֖ל הַשֹּֽׁעֲרִֽים׃ יט וְהַמְשֹׁ֣רְרִ֔ים הֵימָ֥ן אָסָ֖ף וְאֵיתָ֑ן בִּמְצִלְתַּ֥יִם נְחֹ֖שֶׁת לְהַשְׁמִֽיעַ׃ כ וּזְכַרְיָ֨ה וַֽעֲזִיאֵ֜ל וּשְׁמִֽירָמ֤וֹת וִֽיחִיאֵל֙ וְעֻנִּ֣י וֶֽאֱלִיאָ֔ב וּמַֽעֲשֵׂיָ֖הוּ וּבְנָיָ֑הוּ בִּנְבָלִ֖ים עַל־עֲלָמֽוֹת׃ כא וּמַתִּתְיָ֣הוּ וֶאֱלִֽיפְלֵ֗הוּ וּמִקְנֵיָ֨הוּ֙ וְעֹבֵ֣ד אֱדֹ֔ם וִֽיעִיאֵ֖ל וַֽעֲזַזְיָ֑הוּ בְּכִנֹּר֥וֹת עַל־הַשְּׁמִינִ֖ית לְנַצֵּֽחַ׃ כב וּכְנַנְיָ֥הוּ שַֽׂר־הַלְוִיִּ֖ם בְּמַשָּׂ֑א יָסֹר֙ בַּמַּשָּׂ֔א כִּ֥י מֵבִ֖ין הֽוּא׃
֍ ֍ ֍
(יא) אף על פי שהלויים צריכים לישא את ארון הברית, תחילה צריכים הכהנים לכסותו כראוי בפרוכת, כיסוי עור תחש ובגד תכלת, וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לכסות את הארון, וְלַלְוִיִּם קרא כדי לשאת את הארון, לְאוּרִיאֵל, עֲשָׂיָה, וְיוֹאֵל, שְׁמַעְיָה, וֶאֱלִיאֵל,וְעַמִּינָדָב.
(יב) וַיֹּאמֶר לָהֶם דוד, אַתֶּם, רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם, הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹןיְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל המקום אשר הֲכִינוֹתִי לוֹ.
(יג) כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם – כיון שבפעם הראשונה שהעלינו את הארון לא עשיתם זאת אתם, כפי הדין, ולכן פָּרַץ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ, ומת עוזא, כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט.
(יד) וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
(טו) וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה, כִּדְבַר יְהֹוָה, בִּכְתֵפָם, בַּמֹּטוֹתעֲלֵיהֶם [כי גם בזה טעו בראשונה, שאחזו בארון עצמו, ולא במוטות].
(טז) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי שִׁיר, נְבָלִים, וְכִנֹּרוֹתוּמְצִלְתָּיִם, מַשְׁמִיעִים לְהָרִים בְּקוֹל לְשִׂמְחָה.
(יז) וַיַּעֲמִידוּ הַלְוִיִּם אֵת הֵימָן בֶּן יוֹאֵל מבני קהת, וּמִן אֶחָיו אָסָף בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ מבני גרשון, וּמִןבְּנֵי מְרָרִי אֲחֵיהֶם אֵיתָן בֶּן קוּשָׁיָהוּ.
(יח) וְעִמָּהֶם, אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים – השניים להם במעלה, זְכַרְיָהוּ בֵּן יעזיאל, וְיַעֲזִיאֵל עצמו,וּשְׁמִירָמוֹת, וִיחִיאֵל, וְעֻנִּי, אֱלִיאָב, וּבְנָיָהוּ, וּמַעֲשֵׂיָהוּ, וּמַתִּתְיָהוּ, וֶאֱלִיפְלֵהוּ, וּמִקְנֵיָהוּ, וְעֹבֵדאֱדֹם, וִיעִיאֵל, הַשֹּׁעֲרִים – עד עתה היו הם שומרי השערים במשכן [ולהלן (פסוק כ) יבואר מה עשו השוערים באותו זמן].
(יט) וְהַמְשֹׁרְרִים, הֵימָן, אָסָף, וְאֵיתָן, נגנו בִּמְצִלְתַּיִם נְחֹשֶׁת, לְהַשְׁמִיעַ.
(כ) ומחצית השוערים שהוזכרו לעיל (פסוק יח), וּזְכַרְיָה, וַעֲזִיאֵל, וּשְׁמִירָמוֹת, וִיחִיאֵל, וְעֻנִּי,וֶאֱלִיאָב, וּמַעֲשֵׂיָהוּ, וּבְנָיָהוּ, נגנו בִּנְבָלִים עַל עֲלָמוֹת [-שם של כלי שיר].
(כא) ושאר השוערים, וּמַתִּתְיָהוּ, וֶאֱלִיפְלֵהוּ, וּמִקְנֵיָהוּ, וְעֹבֵד אֱדֹם, וִיעִיאֵל, וַעֲזַזְיָהוּ, נגנובְּכִנֹּרוֹת עַל הַשְּׁמִינִית לְנַצֵּחַ [ואף על פי שאסור לשוערים לסייע למשוררים, זהו רק בבית המקדש עצמו, אך כאן השירים והניגונים היו לכבוד הולכת הארון למקומו, ובזה היה מותר גם לשוערים להשתתף בשירים].
(כב) וּכְנַנְיָהוּ שַׂר הַלְוִיִּם – היה הממונה על שירת הלויים, בְּמַשָּׂא – בנשיאת דברי השירה, במשל ובמליצה, יָסֹר בַּמַּשָּׂא – הוא היה קושר ומחבר את המשוררים, על פיו התחילו בשירה ועל פיו סיימוה, כִּי מֵבִין הוּא בחכמה זו.
