שנינו במשנה, 'לִבְּתוֹ הָרוּחַ, הֲרֵי כֻּלָּן פְּטוּרִין'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, לִבָּה האדם את האש, וְלִבְּתוֹ הָרוּחַ – ואף הרוח ליבתה יחד איתו את האש, אִם יֵשׁ בְּלִיבָּתוֹ כְּדֵי לְלַבּוֹתָהּ – אם היה די בליבוי של האדם כדי שתתפשט האש, אף ללא סיוע הרוח, חַיָּב האדם. וְאִם לָאו, אלא רק מחמת סיוע הרוח התפשטה האש, פָּטוּר, כיון שאין התפשטות האש מתייחסת למעשיו לבדם.
תמהה הגמרא, וּמַאי שְׁנָא – ובמה שונה אדם זה, שליבה את האש בסיוע הרוח, מִזּוֹרֶה – מאדם הזורה תבואה, להפריד את גרעיני החיטים מהמוץ, וְרוּחַ מְסַיַּיעְתּוֹ – והרי רק על ידי הרוח מתקיימת מחשבתו, שהיא נושאת את המוץ הקל למרחק, וגרעיני החיטה הכבדים נופלים במקומם, והרי הזורה לרוח זו אחת מהמלאכות האסורות בשבת, והעושה כן חייב חטאת, ומוכח לכאורה שאף פעולה שעושה האדם בסיוע הרוח מתייחסת אליו, ומדוע כאן פטרה אותו הברייתא מתשלומי נזקי האש. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב אַשִּׁי, כִּי אַמְרִינָן זוֹרֶה וְרוּחַ מְסַיַּיעְתּוֹ – מה שאנו אומרים שהזורה תבואה ומסתייע ברוח חייב חטאת, והמלאכה מתייחסת אליו, הַנֵּי מִילֵּי – זהו רק לְעִנְיַן איסורי שַׁבָּת, כיון דִּ'מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת' אָסְרָה תּוֹרָה, והיינו שכל מלאכה שבה התקיימה מחשבתו של האדם, הרי היא אסורה, וכיון שכאן היתה מחשבתו לגרום לכך שהרוח תפריד את החטה מהמוץ, והתקיימה מחשבתו, הרי הוא עובר במלאכת שבת [אך אם היתה התורה אוסרת את ההפרדה עצמה, כמעשה איסור בפני עצמו, אכן לא היה חייב על כך, כיון שאין הפרדת החטה מהמוץ מתייחסת אליו, אלא לסיוע הרוח], אֲבָל הָכָא – אבל כאן, לגבי חיוב נזקי אש, חייבה התורה את ה'מבעיר', ואילו אדם זה, שהרוח סייעה לו ללבות את האש, גְּרָמָא בִּנְזָקִין הוּא – אין הוא נחשב אלא כגורם לנזק, שהרי מעשיו לא היו גורמים להתפשטות האש, לולא הרוח, וּגְרָמָא בִּנְזָקִין – הגורם לנזק שלא על ידי מעשה ממש, פָּטוּר.
משנה
הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה, וְאָכְלָה [-ושרפה] עֵצִים, אוֹ שהשחירה אֲבָנִים, אוֹ ליחכה עָפָר וקלקלה את החרישה של השדה וכדומה, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר 'כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קוֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת הַבְּעֵרָה', ומלשון 'או השדה' משמע שחייב אף על קלקול ה'שדה' עצמה, והיינו העפר והאבנים שבשדה.
עָבְרָה הדליקה גָּדֵר שֶׁהוּא גָבוֹהַּ באַרְבַּע אַמּוֹת יותר מעצי הדליקה עצמה, אוֹ שעברה שיעור של דֶּרֶךְ הָרַבִּים, והיינו שש עשרה אמה, אוֹ שעברה נָהָר, שכל אלו דברים שאינם מצויים, פָּטוּר.
הַמַּדְלִיק אש בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, עַד כַּמָּה תַעֲבוֹר הַדְּלֵקָה ויתחייב על נזקיה, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלוּ הִיא בְאֶמְצַע בֵּית כּוֹר, ואם יש לו שטח פתוח בשיעור חצי בית כור לכל צד [והיינו מאה שלשים ושבע אמות], פטור אם התפשטה יותר מכך והזיקה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה לכל צד, כְּשיעור 'דֶרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים'. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חֲמִשִּׁים אַמָּה לכל צד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הרי נאמר בפסוק 'שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת הַבְּעֵרָה', ללמד שאומדים את הַכֹּל לְפִי גודל וחוזק הַדְּלֵיקָה, ואש חזקה ביותר יכולה לעבור אפילו למרחק גדול מאד.
