גמרא
אגב המוזכר במשנה, שאין לאשה נשואה מהיכן לפרוע את חובותיה, מביאה הגמרא מעשה בענין זה: אִמֵּיהּ [-אמו] דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא מֵאַקְרוֹקְנִיָא [-שם מקום], הֲוַת נְסִיבָא לֵיהּ – היתה נשואה בזיווג שני לְרַב אַבָּא, ולא רצתה שלאחר מותה יירש בעלה את כל נכסיה, ולכן כְּתַבְתִּינְהוּ לְנִיכְסָהּ לְרַב שְׁמוּאֵל בְּרַהּ – כתבה את כל נכסיה במתנה לרב שמואל, בנה מבעלה הראשון, והיו אלו 'נכסי מלוג', שגוף הנכסים שייך לאשה, אך בעלה אוכל את פירות הנכסים ומשתמש בהם. לאחר שמתה, אָזַל – הלך בנה רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא לְקַמֵּיהּ [-לפניו] דְּרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, וטען שנכסיה שייכים לו, כיון שקיבלם במתנה בחייה, ואין בעלה השני יורשה. אוּקְמֵיהּ בְּנִכְסֵי – פסק רבי ירמיה שהנכסים שייכים לו, מֵהָא דִתְנַן – ולמד כן ממה ששנינו במשנה (ב"ב קלו.), הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ באופן שיזכה בהם הבן רק לְאַחַר מוֹתוֹ של האב, ובאופן זה גוף הנכסים נקנים לבן מיד, אך האב אוכל את פירות הנכסים כל זמן שהוא חי, ובאותו זמן שהאב עדיין חי, הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר את הנכסים, מִפְּנֵי שֶׁכְּתוּבִין לַבֵּן, ויש לו קנין בגוף הנכסים. וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר את הנכסים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת הָאָב, שיש לו בהם זכות אכילת פירות. ואם מָכַר הָאָב, הרי הם מְכוּרִין לענין אכילת פירותיהם עַד שֶׁיָּמוּת האב, ואז גם הפירות שייכים לבן. ואם מָכַר הַבֵּן, אֵין לַלּוֹקֵחַ כְּלוּם עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב, ומדייקת הגמרא מהדין האחרון שבמשנה, שאם מכר הבן את הנכסים, רק בחיי האב אין ללוקח כלום, וְכִי מָאֵית אָב מִיהַת – אבל לאחר שימות האב, אִית לֵיהּ לַלּוֹקֵחַ – יש ללוקח זכות בנכסים, וּמשמע שדין זה הוא אַף עַל גַּב דְּמֵת הַבֵּן עוד בְּחַיֵּי הָאָב, וְלֹא אָתוּ לְיָדֵיהּ דְּבֵן – ומעולם לא באו הנכסים לרשותו של הבן, שהרי בחיי אביו היו פירות הנכסים שייכים לאב, ולא היה הבן יכול להשתמש בנכסים, וכשמת האב כבר לא היה הבן בחיים, ומכל מקום קָנָה הלוֹקֵחַ את הנכסים לאחר מיתת האב, והיינו כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר, לֹא שְׁנָא – אין חילוק לענין הדין בין אופן שמֵת הָאָב בְּחַיֵּי הַבֵּן, דְּאָתוּ לְיָדֵיהּ דְּבֵן – שבאו הנכסים לידיו של הבן, וְלֹא שְׁנָא – ואין חילוק אם מֵת הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב, דְּלֹא אָתוּ לְיָדֵיהּ דְּבֵן – שלא באו הנכסים בפועל לידי הבן, בשני המקרים הללו קָנָה לוֹקֵחַ את הנכסים, וטעמו של רבי שמעון בן לקיש, כיון ש'קנין פירות אינו כקנין הגוף', וממילא זכותו של האב באכילת הפירות אינה נחשבת כקנין בגוף הנכסים, אלא גוף הנכסים שייך לבן, ויכול הוא למוכרם בחיי האב, וחלה מכירתו אף אם לבסוף מת קודם שמת האב. ולפי זה פסק רבי ירמיה אף במעשה זה, שכיון שכתבה האם את נכסיה במתנה לבנה רב שמואל, אף שבחייה היו פירות הנכסים שייכים לבעלה, מכל מקום קנין פירות של הבעל אינו כקנין הגוף, וכיון שגוף הנכסים שייך לה, ונתנתם במתנה לבנה, זכה בהם, ואין בעלה יורשה.
לאחר שפסק כך רבי ירמיה לרב שמואל, אָתוּ לְקַמֵּיהּ – באו הצדדים לדין לפניו דְּרַב יְהוּדָה, אָמַר לְהוּ – אמר להם, הֲרֵי אָמַר שְׁמוּאֵל בנידון זה, שהלכה זוֹ אֵינָהּ דּוֹמָה לְמִשְׁנָתֵינוּ, מִשּׁוּם שכאן קיימת תַּקָּנַת אוּשָׁא – תקנה שתיקנו הסנהדרין כשגלו לאושא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ, הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, וּמֵתָה בחיי בעלה, הַבַּעַל מוֹצִיא את הנכסים הללו מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, והגם שבשאר הנידונים ההלכה כרבי שמעון בן לקיש שאין קנין פירות כקנין הגוף, מכל מקום לגבי זכות הבעל בנכסי מלוג חיזקו חכמים את כוחו, כדי שלא תהיה איבה בין הבעל לאשתו, ואמרו שקנינו של הבעל עדיף מקנינם של קוני הנכסים, והרי הוא מוציא את הנכסים מידם. וכשם שמוציא הבעל מיד הלקוחות, כך מוציא הוא מיד מקבל המתנה. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
