גמרא
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, אדם שחבל בחבירו, האם יֵשׁ אוֹמֶד לִנְזָקִין – בודקים את האופן שבו חבל בו, ומשערים האם אכן הכאה זו היתה ראויה ליצור חבלה זו, ואם לא היתה ראויה לכך, אין מחייבים אותו, אוֹ שאֵין אוֹמֶד לִנְזָקִין, ובכל מקרה מחייבים אותו לפי החבלה שנעשתה. ומבארת הגמרא את צדדי הספק, מִי אַמְרִינָן – האם אנו אומרים, שלִקְטָלָא הוּא דְאַמְדִינָן – רק לגבי הריגה אנו אומדים, בְּהָכֵי נַפְקָא נְשָׁמָה – הכאה זו ראויה להמית, בְּהָכֵי לֹא נַפְקָא – והכאה זו אינה ראויה להמית, ואם הכהו הכאה שאינה ראויה להמית, ומת, אין מחייבים אותו מיתה, אלא אומרים שמת מחמת סיבה אחרת, וכמו שנאמר (במדבר לה יז) 'וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ', ולשון 'אשר ימות בה' מלמדת שרק אם היתה האבן ראויה להריגת אותו אדם מחייבים את הרוצח, ולא אם הכהו באבן שאינה ראויה להריגה, אֲבָל לִנְזָקִין, כָּל דְּהוּ – כל הכאה ראויה לחבול, ומחייבים אותו ללא אומד כלל. אוֹ דִּלְמָא – או שמא לֹא שְׁנָא – אין חילוק ביניהם, ואף לגבי נזקים יש לאמוד את המכה, האם היא ראויה לעשות חבלה זו. מוסיפה הגמרא ומבארת את הספק, וּלְמֵימַד לְגַבְרָא לֹא מִיבַּעְיָא לִי – ולגבי האומד של הנחבל עצמו אין ספק בדבר, דְּוַדַּאי אַמְדִינָן לֵיהּ – שבודאי אנו אומדים אותו מתחילה כַּמָּה מִיקְּצַר וְכַמָּה לֹא מִיקְּצַר – כמה זמן הוא עשוי ליפול למשכב מחמת הכאה זו, ונותן לו מיד את דמי הריפוי והשבת הראויים לו לכל אותו הזמן, אֶלָּא כִּי קָא מִיבַּעְיָא לָן לְמֵּימַד חֶפְצָא – והספק הוא לגבי אומד החפץ שהיכה בו, מִי עָבֵיד הַאי נִזְקָא אוֹ לֹא – האם יש לאמוד את החפץ האם ראוי הוא לעשות חבלה זו או שאין לאמוד זאת, כיון שלפעמים גם חפץ קטן יכול לעשות חבלה גדולה.
וּפַּשְׁטִינָן – ופשטה הגמרא ספק זה, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לנידון זה ממה ששנינו בברייתא, שִׁמְעוֹן הַתֵּימָנִי אוֹמֵר, נאמר בתורה לגבי אדם החובל בחבירו (שמות כא יח) 'וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב', ויש ללמוד מפסוק זה, מַה [-כשם ש]אֶגְרוֹף מְיֻחָד בכך שֶׁמָּסוּר לָעֵדָה וְלָעֵדִים – שיכולים העדים להעיד על כך שהכה באגרוף ויכולים הדיינים [המכונים 'עדה'] לאמוד אם היה ראוי האגרוף לגרום לחבלה זו, כך אם הכהו בכל דבר שניתן להעיד עליו ולאומדו בבית דין אם ראוי הוא לחבלה זו, פְּרָט – ומיעט בכך הכתוב, לִכְשֶׁיָּצְתָה – אם אבדה האֶבֶן שהכה בה את חבירו מִתַּחַת יְדֵי העֵדִים, ואינם יכולים להעיד בבית דין שהכה באבן זו, ואין בית דין יכולים לאמוד אם היתה אותה האבן ראויה לחבלה זו, שֶׁהוּא פָּטוּר, וְהָכָא – והרי בפרשה זו שֶׁבֶת וְרִפּוּי כְּתִיבָה בֵּיהּ – נאמרו בה תשלומי שבת וריפוי, שנאמר (שם כא יט) 'אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא', שְׁמַע מִינַּהּ – ומוכח מברייתא זו שיֵשׁ אוֹמֶד לִנְזָקִין, ואין מחייבים אותו על חבלה שאינה ראויה להיעשות בדרך שהכהו, מסיימת הגמרא ואומרת, שְׁמַע מִינַּהּ – אכן זו ראיה לנידון זה.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, הִכָּהוּ עַל עֵינוֹ עצמה, וְסִימְּאָהּ, או שהכהו עַל אָזְנוֹ וְחֵרְשָׁהּ, אם עשה זאת האדון לעבדו הכנעני, הרי העֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת, כדין אדון המכה את עבדו ומחסר אחד מאבריו, שאמרה התורה שיוצא לחירות. אך אם הכה האדון בכותל כְּנֶגֶד עֵינוֹ, וְאֵינוֹ רוֹאֶה מחמת הקול החזק או מחמת שנבהל, או שהכה בכותל כְּנֶגֶד אָזְנוֹ, וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, כיון שלא עשה מעשה חבלה בגופו של העבד, אֵין הָעֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת.
