אָמַר רַב אַשִּׁי, הַאי בַּר יִשְׂרָאֵל דְזַבִּין לֵיהּ אַרְעָא לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים – יהודי המוכר קרקע לגוי, אַמִּיצְרָא דְיִשְׂרָאֵל חַבְרֵיהּ – ואותה קרקע נמצאת על גבול שדהו של ישראל חבירו, ונמצא שיש עתה גבול משותף לגוי עם היהודי האחר, מְשַׁמְתִּינָן לֵיהּ – מנדים את אותו יהודי שמכר קרקע לגוי, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ – כיון שיכול אותו יהודי לטעון כנגדו, אַרְיָא אַרְבַּעַתְּ לִי אַמִּיצְרָאִי – הרי זה כאילו הושבת אריה על גבול השדה שלי, שהרי הגוי יכול למצוא דרכים להזיק לו. מְשַׁמְתִּינָן לֵיהּ עַד דְּאָתֵי וּמְקַבֵּל כָּל אוֹנְסָא דְּאָתֵי מֵחֲמָתֵיהּ – ומנדים אותו עד שיבוא לבית דין, ויקבל על עצמו את האחריות על כל אונס שיקרה מחמת מכירת הקרקע לגוי [ואמנם דין זה הוא רק כאשר יכול הוא למכור את הקרקע ליהודי אחר, בשוויה האמיתי, אך אם אינו יכול לעשות כן, רשאי למכור את הקרקע לגוי].
שנינו במשנה, 'הַמַּצִּיל מִן הַנָּהָר וּמִן הַלִּסְטִים, אִם נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ'. מדייקת הגמרא מלשון זו, דווקא אִם נִתְיָיאֲשׁוּ, אִין – מותר לכל אדם ליטלם, אבל סְתָמָא, אם אין ידוע בבירור שהתייאשו הבעלים, לֹא – אסור לכל אדם ליטלם, וקשה על כך ממה ששנינו בדין הקודם שבמשנתנו, שאם נטלו הליסטים את חמורו ונתנו לו חמור אחר, 'הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשים מהם', ומשמע שאפילו אם אין ידוע בבירור שהבעלים התייאשו, מכל מקום הרי אלו שלו, כיון שאנו אומרים שמן הסתם התיאשו הבעלים. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב אַסִּי, לֹא שָׁנוּ דין זה, שמן הסתם אין הבעלים מתיאשים, אֶלָּא בְּלִסְטִין עַכּוּ"ם, דְּדָיְינוּ בְּגֵיוּתָא – שדנים הם בגאווה על פי דעתם, וחובטים ומענישים את הליסטים ללא ראיה, ולכן אין הבעלים מתייאשים, אֲבָל בְּיִשְׂרָאֵל, שבאים לדון לפני דייני ישראל, דְּאָמְרֵי מִי יֵימַר – שאומרים הדיינים לתובע מנין לנו לומר כדבריך, ועליו להביא ראיה בעדים לכך שהליסטים הללו שדדו את ממונו, אֲפִלּוּ סְתָמָא נַמֵּי אֵיאוּשֵׁי מְיָאֵשׁ – אפילו בסתם, שאין ידוע אם התיאש או לא, אנו אומרים שמן הסתם התיאש, כיון שיודע הוא שלא יוכל להביא עדים וראיה לכך שאותם ליסטים שדדו את ממונו.
משנה
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, אם היה נחיל של דבורים הולך ממקום למקום, והבעלים רודפים אחריו וטוענים שהוא שלהם, נֶאֱמֶנֶת אפילו אִשָּׁה אוֹ קָטָן [הפסולים לסתם עדות] לוֹמַר 'מִכָּאן יָצָא נְחִיל זֶה', ואין אדם אחר רשאי לזכות בדבורים אלו לעצמו. וּמְהַלֵּךְ – רשאי בעל הדבורים להלך בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ של חבירו וְנוֹטֵל אֶת נְחִילוֹ. וְאִם הִזִּיק בדרך הילוכו בשדה חבירו, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. אֲבָל לֹא יָקֹץ אֶת הַסֻּכָּה – אם התיישבו הדבורים כולם על ענף עץ של חבירו, ומתיירא ליטלם אחד אחד שלא יברחו, אסור לו לקצוץ את הענף כולו, אפילו אם עושה כן עַל מְנָת לִתֵּן לחבירו את הדָּמִים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים – רשאי לחתוך את הענף וליטלו עם הדבורים, וישלם לחבירו את דמי הענף, כיון שעל מנת כן הנחיל יהושע בן נון את הארץ לישראל.
