אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, גַּזְלָן, מֵאֵימָתַי מוּתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ, ואין לאדם לחשוש שמא הממון שהוא נהנה ממנו גזול בידו. רַב אָמַר, עַד שֶׁיְּהֵא רֹב ממונו של הגזלן מִשֶּׁלּוֹ, ואינו גזול, ובאופן זה יכול האדם לסמוך על כך שמן הסתם נהנה הוא מהרוב, שאינו גזול. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֲפִלּוּ אם היה רק דָּבָר מוּעָט מִשֶּׁלּוֹ, יכול האדם לסמוך על כך שיתכן שהנאתו היא מאותו ממון מועט השייך לו, ואינו גזול בידו. אוֹרִי לֵיהּ [-הורה לו] רַב יְהוּדָה לְאַדָּא [-שם אדם] דַיָּילָא – שמש, כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר שמותר להנות אֲפִלּוּ אם רק מִעוּט הממון הוא מִשֶּׁלּוֹ.
מָמוֹן מָסוֹר – ממונו של אדם המוסר יהודים למלכות, שדינו כרודף ומותר להורגו, רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה נחלקו לגבי ממונו, חַד מהם אָמַר, אָסוּר לְאַבְּדוֹ בְּיָד. וְחַד אָמַר, מוּתָּר לְאַבְּדוֹ בְּיָד. ומבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם, מַאן דְּאָמַר מוּתָּר לְאַבְּדוֹ בְּיָד, טעמו הוא כיון שלֹא יְהֵא מָמוֹנוֹ חָמוּר מִגּוּפוֹ, וכיון שמותר אפילו להורגו בידים, ודאי מותר גם לאבד את ממונו. וּמַאן דְּאָמַר אָסוּר לְאַבְּדוֹ בְּיָד, סָבַר, דִּילְמָא הֲוֵי לֵיהּ זַרְעָא מְעַלְּיָא – שמא יהיו לו בנים צדיקים שישתמשו בממון זה, וכמו שנאמר בפסוק לגבי אדם רשע 'וְיָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ' (איוב כז יז). וְסוּגְיָן – ומשמעות סוגיית הגמרא היא דְּאָסוּר לְאַבְּדוֹ בְּיָד, דְּאִיבָּעְיָא לָן הָתָם – שהרי הסתפקה הגמרא (סב.) האם עָשׂוּ תַּקָּנַת נִגְזָל בְּמָסוּר, כלומר, אדם שמסר ממון חבירו למלכות, ואין עדים המעידים כמה מסר, דְמִשְׁתַּבַּע וְשָׁקֵיל מִינֵּיהּ דְּמָסוּר – האם תקנו חכמים שישבע אותו אדם שנמסר ממונו כמה הפסיד, ויטול, אוֹ לֹא [ומכונה תקנה זו 'תקנת נגזל' כיון שכך תקנו חכמים לגבי גזלן, שאין ידוע כמה גזל, שיהא הנגזל נשבע ונוטל], וְאַסִּיקְנָא – ומסקנת הגמרא היא תֵּיקוּ, כלומר, שלא נפשט ספק זה. וְשָׁמְעַתְּ מִינַּהּ – ויש ללמוד מכך שאפילו על פי שבועה לא היה פשוט לגמרא שיכול הנמסר ליטול ממון מהמוסר, ללא ראיה, דְּכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לְאַבְּדוֹ [לממונו של המוסר] בְּיָד.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ אפילו רק שְׁוֵה פְּרוּטָה, הרי זה כְּאִלוּ נוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי א יט) 'כֵּן אָרְחוֹת כָּל בּוֹצֵעַ בָּצַע, אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח'. וְאוֹמֵר – וכן נאמר עוד בנביא (שמואל ב' כא א) 'אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים, עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים' [ולהלן יבואר מה הראיה מפסוק זה]. ותחילה מבררת הגמרא, מַאי וְאוֹמֵר – מדוע הוצרך רבי יוחנן להביא ראיה נוספת לדבריו, ומבארת, וְכִי תֵּימָא – שמא תאמר הַנֵּי מִילֵּי בְּיָדָיִם – שרק אם נוטל האדם את ממונו של חבירו בידיו נחשב הוא כנוטל את נשמתו, אֲבָל בִּגְרָמָא, לֹא, תָּא שְׁמַע – לכך הובאה הראיה הנוספת, מהפסוק 'אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים' וְגוֹ', וְלכאורה קשה, הֵיכָן מָצִינוּ בְּשָׁאוּל שֶׁהָרַג אֶת הַגִּבְעוֹנִים, אֶלָּא, מִתּוֹךְ שֶׁהָרַג אֶת נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים, שֶׁהָיוּ מַסְפִּיקִין לָהֶם לגבעונים מַיִם וּמָזוֹן תמורת עבודתם של הגבעונים, ששימשו כחוטבי עצים ושואבי מים לבית ה', הֶעֱלָה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלוּ הֲרָגָן.
שנינו במשנה, 'הַחַיָּט שֶׁשִּׁיֵּיר מִן הַחוּט כְּדֵי לִתְפּוֹר בּוֹ'. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא השיעור של 'כְּדֵי לִתְפּוֹר בּוֹ', אָמַר רַב אַסִּי, אָמַר רַב יְהוּדָה, מְלֹא מַחַט וְחוּץ לַמַּחַט, אבל בשיעור של 'מלא מחט' לו אי אפשר לתפור. וְאַסִּיקְנָא – והסיקה הגמרא שהשיעור הוא מְלֹא מַחַט, וְחוּץ לַמַּחַט כִּמְלֹא מַחַט. ושנינו ביְרוּשַׁלְמִי (הי"א) תָּנֵי בַּר קַפָּרָא, שהשיעור הוא מְלֹא מְשִׁיכַת מַחַט – שיעור שניתן לתחוב את המחט בבגד ולמשוך את החוט, וכיון שבשיעור כזה בעל הבית מקפיד, אסור לחייט ליטלו לעצמו.
סָלֵיק לְהוּ פָּרַק הַגּוֹזֵל וּמַאֲכִיל וּסְלִיקָא לְהוּ מַסֶּכֶת בָּבָא קַמָּא
