אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ, וְנִמְצֵאת שֶׁאֵינָה שֶׁלּוֹ – התברר שלא היתה זו קרקע שלו כלל, אלא היתה גזולה בידו, ובא הנגזל והוציא את הקרקע מיד הלוקח, אָמַר רַב, יֵשׁלוֹ מָעוֹת – חייב המוכר לתת לקונה את דמי הקרקע ששילם לו, שהרי לא נתן לו כל תמורה לכספו, וְיֵשׁ לוֹ שְׁבַח – חייב המוכר לשלם לו את מה שהשביח בקרקע קודם שהוציאה הנגזל מידו. וּשְׁמוּאֵל אָמַר,אֵין לוֹ שְׁבַח – אין המוכר חייב לתת לו את דמי השבח, וְיֵשׁ לוֹ מָעוֹת – אלא נותן לו רק את דמי המעות ששילם לו. אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, כדברי רב, שיֵשׁ לוֹ מָעוֹת, וְיֵשׁ לוֹ שְׁבַח. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּאפֵּרֵשׁ לוֹ אֶת הַשְּׁבַח – אף שלא כתב לו בפירוש בשטר המכירה שהוא מקבל על עצמו אחריות על דמי השבח.
הִכִּיר בָּהּ שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ – אמנם אם ידע הקונה שקרקע זו אינה שייכת למוכר אלא גזולה היא בידו, וּלְקָחָהּ – ואף על פי כן קנאה ממנו, מָעוֹת יֵשׁ לוֹ – צריך המוכר להחזיר לו את המעות ששילם לו תמורתה, אךשְׁבַח אֵין לוֹ, ולהלן יבואר דין זה.
וְאַחֲרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא – אם לא נכתבה בשטר אחריות, הרי זו כטעות של הסופר, ובאמת יש אחריות, בֵּין בְּשִׁטְרֵי הַלְוָאָה, שלא כתב בפירוש שיוכל המלוה לגבות את חובו מקרקעותיו של הלוה גם לאחר שימכרם לאחרים, בֵּין בְּשִׁטְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר, שלא כתב המוכר שאם יגבו בעלי חובותיו את הקרקע מיד הלוה, יוכל הקונה לגבות את המעות ששילם למוכר גם מקרקעותיו של המוכר, ואפילו לאחר שמכרם לאחרים.
פֵּרוּשׁ הָא דְּאָמַר רָבָא לגבי מי שקנה קרקע וידע שאינה שייכת למוכר אלא גזולה היא בידו, שלאחר שהוציאו מידו את הגזילה יכול הוא לתבוע מהמוכר רק את המעות ששילם לו תמורת הקרקע, אך 'שְׁבַחאֵין לוֹ', לָאו שְׁבַח דְּאָתֵי מֵחֲמַת הוֹצָאָה הוּא – אין הכוונה לשבח שבא לשדה מחמת הוצאות שהוציא הקונה כדי להשביח את הקרקע, כְּגוֹן שֶׁלָּקַח [-שקנה] שָׂדֶה בְּאֶלֶף זוּז, וְהוֹצִיא עָלֶיהָ מָאתַיִם זוּז, וְחָזְרָה לִהְיוֹתשָׁוָה אֶלֶף וּמָאתַיִם זוּז, שבאופן זה יש לו שבח, אֶלָּא הַאי שְׁבָחָא [-שבח זה] דְּאָמַר רָבָא, שְׁבָחָא דְּאָתֵי מִמֵּילָא הוּא – היינו בשבח שבא מעצמו, ללא הוצאות של הקונה, כְּגוֹן שֶׁלָּקַח שָׂדֶה בָּאֶלֶף זוּז, וְהוּקְרָה – והתייקרה מעצמה וְעָמְדָה בְּאֶלֶף וּמָאתַיִם, בְּכִי הָא – באופן זה אָמַר רָבָא שְׁבַח אֵין לוֹ, וטעמו, דְּכֵיוָן שֶׁהִכִּיר בָּהּ שֶׁאֵינֶנָּה שֶׁלּוֹ – שאינה של המוכר, וְלָקַח – ואף על פי כן קנה את הקרקע, הֲווּ זוּזֵי גַּבֵּי מוֹכֵר כִּימִלְוֶה – הרי המעות ביד המוכר בתורת הלואה, שהרי מותר לו להשתמש בהם, ועתיד הוא להחזירם לקונה לאחר שהנגזל יוציא את הקרקע מידו, וְאִי שָׁקֵיל מִינֵּיהּ שְׁבָחָא הַשְׁתָּא – ואם נאמר שרשאי הלוקח ליטול מעות מהמוכר תמורת השבח שהשביחה הקרקע, הֲוָה לֵיהּ כְּנוֹטֵל שְׂכַר מָעוֹתָיו – הרי זה כאילו הוא נוטל שכר על כך שהיו מעותיו כל אותו זמן ביד המוכר, דְּהַיְנוּ רִבִּית. אִי נַמֵּי – טעם נוסף לכך שאין לו שבח, מִשּׁוּם דְּסָבַר לָהּ כְּרַב – כיון שסובר רבא כדעת רב, דְּאָמַר, אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁקַּרְקַע אֵין לוֹ – הקונה יודע שאין הקרקע שייכת למוכר, וממילא לא יחול קניינו בה, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם פִּקָּדוֹן – גומר הוא בדעתו שיהיו המעות פקדון ביד המוכר, וּלְהָכֵי [-ולכן] אָמַר רָבָא, ששְׁבַח אֵין לוֹ, והיינו שבח שבא מעצמו. אֲבָל שְׁבַח דְּאָתֵי מֵחֲמַת הוֹצָאָה – אך שבח שהשביחה הקרקע מחמת הוצאות שהוציא על כך, שָׁקֵיל לֵיהּמִנִּגְזָל – נוטל הוא הוצאות אלו מהנגזל, כִּדְבָעֵינַן לְמֵימַר קַמָּן – כמו שיבואר להלן.
וְגָרְסִינָן נַמֵּי – וכן למדנו גם במסכת בבא קמא בְּפֶרֶק הַגּוֹזֵל עֵצִים (צו.), אָמַר רָבָא, גָּזַל שדה וְהִשְׁבִּיחַ, וּמָכַר. או שגָּזַל שדה וְהִשְׁבִּיחַ, וְהוֹרִישׁ לבניו, אף שהקרקע עצמה אינה שייכת לו, מכל מקום השבח הוא שלו, ולכן מַה שֶּׁהִשְׁבִּיחַ, מָכַר – חלה על כך מכירתו, וּמַה שֶּׁהִשְׁבִּיחַ, מוֹרִישׁ. בָּעֵי – והסתפק רָבָא, הִשְׁבִּיחַ לוֹקֵחַ מַהוּ – מה הדין אם הלוקח מהגזלן הוא שהשביח את הקרקע לאחר שבאה לידו. בָּתַר דְּבַעְיָא הֲדַרפַּשְׁטָהּ – לאחר שהסתפק רבא ספק זה, פשט בעצמו את הספק, שהרי בכל מקום אנו אומרים כלל זה, מַה מָּכַר רִאשׁוֹן לְשֵׁנִי, כָּל זְכוּת שֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ, כלומר, כל זכות שיש למוכר בקרקע, כלולה במכירה לקונה, וכיון שלגזלן עצמו היתה זכות לענין זה שאם ישביח את הקרקע תהיה הקרקע שלו, נמכרה זכות זו לקונה, ואם השביח, השבח שלו. וְשַׁמְעִינָן מִינָּהּ – ויש ללמוד מדברי רבא שם, דִּשְׁבַח דְּאָתֵי [-שבא] מֵחֲמַתהוֹצָאָה, דְלוֹקֵחַ הֲוֵי – שייך הוא ללוקח. הִלְכָּךְ – ולכן אמר כאן רבא, דשָׁקֵיל לֵיהּ מִינֵּיהּ דְנִגְזָל – שנוטל הקונה את השבח מידיו של הנגזל, כשהוא מוציא מידו את הקרקע.