אָמַר שְׁמוּאֵל, הַמּוֹצֵא שְׁטָר הַקְנָאָה בַּשּׁוּק – אדם המוצא בשוק שטר חוב שיש בו קנין, כלומר, שהשתעבד הלוה בקנין לשלם למלוה את סכום החוב הכתוב בשטר אפילו אם לא ילוה כלל, יַחֲזִירֶנּוּ לִבְעָלָיו – על המוצא להחזיר את השטר למלוה. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, אִי – אם נרצה לחשוש מִשּׁוּם 'כָּתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה' – שמא כתב הלוה את השטר והחתים עליו עדים על מנת ללוות, ולבסוף לא לוה, אין זה חשש, דכֵּיוָן דְּקָנָה מִינֵּיהּ – מאחר והתחייב בקנין על הסכום הכתוב בשטר, הָא שַׁעְבֵּיד נַפְשֵׁיהּ – הרי שעבד את עצמו אפילו אם לא ילוה כלל. וְאִי מִשּׁוּם פֵּרָעוֹן – ואם החשש הוא שמא פרע הלוה את חובו, לְפֵרָעוֹן לֹא חַיְישִׁינָן – אין חוששים לפרעון, כיון שלאחר שנפרע השטר הדרך היא לקורעו, ולא להשאירו שלם. אָמַר רַב עַמְרָם, אַף אֲנָן נַמֵּי תְּנֵינָא – אף אנו שנינו כן במשנה, שכך שנינו בה, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר, והבינה הגמרא שמדובר כאן בשטר חוב רגיל, שיש בו 'מעשה בית דין', כלומר, חתימות הדיינים שבפניהם התקיימו חתימות העדים והתבררה אמיתתם, ובאופן זה אין חשש שמא כתב ללוות ולא לוה, ומוכח שאין חוששים לפרעון. דוחה הגמרא את הראיה, אָמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לרב עמרם, מַתְנִיתִין בְּשִׁטְרֵי חַלְטָאתָא וְאַדְרַכְתָּא – משנתנו עוסקת בשטרות של חילוט קרקע ליד המלוה, כאשר אין ללוה ממון לשלם, ונטלו בית דין קרקע של הלוה ונתנו למלוה, וכותבים לו על כך שטר, שמיד בית דין באה אליו קרקע זו, וכן באופן שלא מצא המלוה קרקע של הלוה, ונתנו לו בית דין שטר שכתוב בו שיכול הוא לחפש אחר קרקעות של הלוה בכל מקום, כדי לגבות מהם את חובו, דְּלָאו בְּנֵי פֵּרָעוֹן נִינְהוּ – שבשטרות אלו לא שייך כלל פרעון, ויתכן שמחמת כן אמרה המשנה שצריך הוא להחזיר את השטר לבעלים, אֲבָל הֵיכָא דְּחַיְישִׁינָן לְפֵרָעוֹן – אך באופן ששייך פרעון, והיינו בשטר חוב רגיל, יתכן שבאמת חוששים לפרעון, ולכן המוצא שטר כזה בשוק, לֹא יַחֲזִיר למלוה.
פוסק הרי"ף את ההלכה, וְלֵיתָא לְהָא דִּשְׁמוּאֵל – ואין הלכה כדברי שמואל, דְּהָא אִיתּוֹתַב לְעֵיל בְּהַאי פִּירְקָא – שהרי הקשתה עליו הגמרא בפרק זה (יג:). וְעוֹד, דְּרַבִּי יוֹחָנָן פָּלֵיג עֲלֵיהּ – חולק על שמואל, וְקָיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, דִּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן – במקום שנחלקו שמואל ורבי יוחנן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן.
ומביאה הגמרא את דברי רבי יוחנן בענין זה: אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַמּוֹצֵא שְׁטָר חוֹב בַּשּׁוּק, לֹא יַחְזִירוֹ לַבְּעָלִים. וְלֹא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּלֹא כָּתוּב בֵּיהּ הֵנְפֵּק – ואין צורך לומר שדין זה שייך באופן שאין כתוב בשטר 'הנפק', וּמַאי נִיהוּ – ומהו 'הנפק', קִיּוּם בֵּית דִין, כלומר, חתימות הדיינים על כך שחתימות העדים שבשטר אמיתיות [ו'הנפק' של לשון הוצאה, כלומר שכותבים הדיינים ששטר זה יצא לפניהם, ובדקו את חתימות העדים שבו, והתברר להם שהן אמיתיות], דְּאִיכָּא לְמֵימַר – שכיון שאין כתוב בו 'הנפק' יש לחשוש שמא כָּתַב הלוה שטר זה כדי לִלְוֹת, וּלבסוף לֹא לָוָה, ולכן ודאי לא יחזיר את השטר למלוה, אֶלָּא אֲפִלּוּ כָּתוּב בּוֹ הֵנְפֵּק, שזו ראיה שאכן היתה ההלואה, לֹא יַחֲזִיר את השטר למלוה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דחַיְישִׁינָן לְפֵרָעוֹן – אנו חוששים שמא נפרע השטר, והוחזר ללוה, ומידו נפל.
אֵיתִיבֵיהּ – הקשה רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אַבָּהוּ, הרי שנינו במשנה, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר, והבין רבי ירמיה שכוונת המשנה לשטר חוב שכתוב בו הנפק, ומוכח שאין חוששים שמא נפרע החוב. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי אבהו, יִרְמְיָה בְּרִי [-בני, וקראו כן דרך חביבות, אך לא היה בנו באמת], לָאו כָּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין שָׁוִין ביניהם, אֶלָּא משנתנו עוסקת כְּגוֹן דְּהוּחְזַק הלוה כַּפְרָן, והיינו כשקודם מציאת השטר תבע המלוה את הלוה לדין, ואמר לו שלא לוה כלל, וכיון שעתה נמצא השטר המוכיח שלוה, אינו נאמן לומר שפרע, ומחזירים את השטר למלוה, אך במוצא שטר חוב סתם, חוששים שמא נפרע החוב. אָמַר לֵיהּ רָבָא, וּמִשּׁוּם שֶׁהֻחְזַק כַּפְרָן חֲדָא זִימְנָא – וכי מחמת שהוחזק כפרן פעם אחת, תּוּ לֹא פָּרַע כְּלָל – שוב לא יפרע לעולם את חובו, והרי יש לנו לחשוש דִּלְמָא הֲדַר וּפָרַע – שמא לאחר זמן פרע את החוב [ואמנם בדרך כלל מי שהוחזק כפרן לממון מסוים, אינו נאמן עליו יותר, היינו כיון שהורעה טענתו, ואילו כאן הורעה גם טענתו של המלוה, שהרי נפילת השטר מוכיחה לכאורה שהוא פרוע, שאין דרך בני אדם לאבד שטרות טובים הראויים לגביה]. אֶלָּא אָמַר רָבָא תירוץ אחר לקושייתו של רבי ירמיה, מַתְנִיתִין – משנתנו עוסקת בְּשִׁטְרֵי חַלְטָאתָא וְאַדְרַכְתָּא, שהן שטרות שכותבים בית דין למלוה, ולא שייך בהם כלל פרעון, וְכִדְרַבִּי זֵירָא – וכדברי רבי זירא שהובאו לעיל.
