הגמרא ממשיכה לדון בענינו של מי ש'הוחזק כפרן': אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם, וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְחָזַר הנתבע וְאָמַר שאמנם דברי העדים נכונים שהיה חייב ממון לחבירו, אך טוען הוא עתה פָּרַעְתִּי, אינו נאמן, כיון שבכך שבתחילה הכחיש את החוב עצמו, הֻחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן, וִישַׁלֵּם. וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שלאחר שכפר פעם אחת באותו ממון שוב אינו נאמן עליו, היינו באופן דְכַפְרֵיהּ בְּבֵית דִין.
ומביאה הגמרא מעשה בענין זה, כִּי הָא דְּשַׁבְּתָאי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי מַרִינוּס – וכמו מעשה זה שהיה עם שבתאי, בנו של רבי מרינוס, דכָּתַב אִצְטְלָא דְּמִילְּתָא לְכַלָּתֵיהּ בִּכְתוּבָּתָהּ – שבכתובתה של אשת בנו נכתב שהיא הכניסה בנדוניה בגד יקר, ואם תתאלמן או תתגרש יחזור אליה הבגד, וְקִבְּלָה עִילָּוֵיהּ – ושבתאי, חמיה, קיבל על עצמו את אחריות אותו הבגד, שיהא מוטל עליו לשלם את שוויו אם תתגרש או תתאלמן. לאחר זמן אכן התאלמנה או התגרשה, אך אִירְכְּסָא כְּתוּבָּתָהּ – ואבדה כתובתה של אותה אשה, ואָמַר לָהּ שבתאי, לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, ולא קיבלתי עלי אחריות בגד זה, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא – ובאו לדין לפני רבי חייא, אָתוּ סָהֲדֵי וְאַסְהִידוּ בֵּיהּ דְּכָתַב לָהּ – ובאו עדים והעידו שאכן כתב לה שבתאי בכתובתה שהוא יהיה אחראי על תשלום בגד זה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא לשבתאי, זִיל הַב לָהּ – לך ושלם לה את דמי אותו הבגד. הֲדַר – חזר שבתאי ואָמַר פָּרַעְתִּי לה את אותו בגד. אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא, אין אתה נאמן לטעון כן, מאחר שהֻחְזַקְתָּ כַּפְרָן לְאוֹתָהּ אִצְטְלָא, שהרי מתחילה אמרת שלא היו דברים מעולם, וכיון שכך אינך נאמן עתה לטעון שפרעת, אלא זִיל שְׁלִים – לך ותשלם את דמי הבגד.
הגמרא מבארת עתה שכשם ששייך 'הוחזק כפרן' לגבי ממון, כך שייך 'הוחזק כפרן' לגבי שבועה: אָמַר רַבִּי אָבִין, אָמַר רַבִּי אִילָּעָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הָיָה אדם חַיָּב לַחֲבֵירוֹ שְׁבוּעָה בְּבֵית דִין, וכגון שהודה במקצת, או שהוכחש בטענתו על ידי עד אחד, וְאָמַר לאחר זמן, כבר נִשְׁבַּעְתִּי, וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע, וְחָזַר לאחר זמן וְאָמַר נִשְׁבַּעְתִּי, אף שעתה אין עדים המכחישים אותו, אינו נאמן לומר שנשבע, כיון שכבר הֻחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתָהּ שְׁבוּעָה, וְחַיָּב לִישָּׁבַע.
מוסיף הרי"ף, וְשַׁמְעִינָן מִינֵּיהּ – ויש לנו ללמוד מדין זה, מכך שאמרה הגמרא שרק מחמת שהוחזק כפרן אינו נאמן לומר שנשבע, דְּהֵיכָא [-שבאופן] דְנִתְחַיֵּיב אדם [לַחֲבֵירוֹ] שְׁבוּעָה בְּבֵית דִין, ולא הוחזק כפרן על אותה שבועה, וְיָצָא מִבֵּית דִין, וּלְאַחַר זְמַן תְּבָעוֹ חֲבֵירוֹ בְּאוֹתָהּ הַשְּׁבוּעָה – תבעו שישבע לו את אותה שבועה שחייבוהו בית דין, וְאָמַר הלה כבר נִשְׁבַּעְתִּי, וְלֹא בָּאוּ עֵדִים שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע, מוכח מהגמרא שֶׁהוּא נֶאֱמָן, וְאֵינוֹ חַיָּב לִישָּׁבַע, שהרי מבואר בגמרא כאן שרק מחמת שהוחזק כפרן אינו נאמן לומר נשבעתי, אך לולא זאת היה נאמן לומר שכבר נשבע.
