א וַיִּשְׁלַ֨ח יְחִזְקִיָּ֜הוּ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֣ל וִֽיהוּדָ֗ה וְגַֽם־אִגְּרוֹת֙ כָּתַב֙ עַל־אֶפְרַ֣יִם וּמְנַשֶּׁ֔ה לָב֥וֹא לְבֵית־יְהוָ֖ה בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם לַֽעֲשׂ֣וֹת פֶּ֔סַח לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ב וַיִּוָּעַ֨ץ הַמֶּ֧לֶךְ וְשָׂרָ֛יו וְכָל־הַקָּהָ֖ל בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם לַֽעֲשׂ֥וֹת הַפֶּ֖סַח בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִֽי׃ ג כִּ֣י לֹ֧א יָֽכְל֛וּ לַֽעֲשֹׂת֖וֹ בָּעֵ֣ת הַהִ֑יא כִּ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ לֹֽא־הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמַדַּ֔י וְהָעָ֖ם לֹֽא־נֶאֶסְפ֥וּ לִירֽוּשָׁלִָֽם׃ ד וַיִּישַׁ֥ר הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וּבְעֵינֵ֖י כָּל־הַקָּהָֽל׃ ה וַיַּֽעֲמִ֣ידוּ דָבָ֗ר לְהַֽעֲבִ֨יר ק֤וֹל בְּכָל־יִשְׂרָאֵל֙ מִבְּאֵֽר־שֶׁ֣בַע וְעַד־דָּ֔ן לָב֞וֹא לַֽעֲשׂ֥וֹת פֶּ֛סַח לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם כִּ֣י לֹ֥א לָרֹ֛ב עָשׂ֖וּ כַּכָּתֽוּב׃
֍ ֍ ֍
פרק ל (א) וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה [כי באותו זמן עדיין לא גלו עשרת השבטים, ורק בשנה הששית למלכות חזקיהו על יהודה גלו עשרת השבטים], לָבוֹא לְבֵית ה' בִּירוּשָׁלִָם, לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
(ב) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו, וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם, לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, ופירשו חז"ל שעיבר את השנה והוסיף בה אדר שני, אך היה זה שלא ברצון חכמים, כיון שהיה זה כבר ביום שלשים באדר, שכיון שהוא ראוי להיות ניסן אין מעברים בו את השנה, ולכן נאמר שהתייעץ המלך עם השרים והקהל, ולא עם החכמים.
(ג) והסיבה שרצה לעבר את השנה, כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא, כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי – לא התקדשו במספר שיהיה בו די להקרבת קרבנות הפסח, וְהָעָם לֹא נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם.
(ד) וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וּבְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל [אך לא נאמר 'וייטב הדבר', כיון שבאמת לא היה הדבר טוב, שהרי חכמים חלקו עליו, אלא היה הדבר ישר בעיני המלך והקהל].
(ה) וַיַּעֲמִידוּ דָבָר לְהַעֲבִיר קוֹל בְּכָל יִשְׂרָאֵל, מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן, לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם, כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ כַּכָּתוּב – כיון שאם לא היו מעברים את השנה אלא היו עושים את הפסח בטומאה, לא היו מספיקים להתאסף קהל גדול מישראל, וסבר חזקיהו שהפסח דוחה את הטומאה רק כאשר רוב ישראל מקריבים את הפסח, וחשש שלא יספיקו להתאסף רובם. אמנם חכמים שחלקו עליו סברו שאין צורך שיתאספו רוב ישראל, אלא אם רוב הנמצאים בעזרה טמאים, עושים את הפסח בטומאה, ולכן לא היה צורך לעבר את השנה.
