פרק ז א הֲלֹֽא־צָבָ֣א לֶֽאֱנ֣וֹשׁ עֲלֵי־אָ֑רֶץ וְכִימֵ֖י שָׂכִ֣יר יָמָֽיו׃ ב כְּעֶ֥בֶד יִשְׁאַף־צֵ֑ל וּ֝כְשָׂכִ֗יר יְקַוֶּ֥ה פָֽעֳלֽוֹ׃ ג כֵּ֤ן הָנְחַ֣לְתִּי לִ֭י יַרְחֵי־שָׁ֑וְא וְלֵיל֥וֹת עָ֝מָ֗ל מִנּוּ־לִֽי׃ ד אִם־שָׁכַ֗בְתִּי וְאָמַ֗רְתִּי מָתַ֣י אָ֭קוּם וּמִדַּד־עָ֑רֶב וְשָׂבַ֖עְתִּי נְדֻדִ֣ים עֲדֵי־נָֽשֶׁף׃
֍ ֍ ֍
פרק ז (א) עתה פונה איוב לסתור את עיקר דבריו של אליפז התימני, לפיהם מביא ה' יסורים על הצדיק כדי לכפר על חטא קל שלו, ולהצילו בכך מעונש גדול יותר הראוי לבוא עליו, ועל כך אומר, שהשלימות של האדם תבוא באחת משתי אפשרויות, א. הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי אָרֶץ – שיש לכל אדם זמן קצוב של מספר שנים לחיות, וישיג את שלימותו על ידי שיעבוד את ה' כל ימיו ללא הפסק, בלי להתחשב בכמות המצוות או המעשים הטובים שעשה. ב. וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו – או שיהיו ימיו קצובים לו לפי השלמת עבודתו, כגון שמוטל עליו לסיים את קיום כל המצוות, בין אם עשה זאת בזמן קצר ובין אם עשה זאת בזמן רב, בדומה לשכיר ששכרו קצוב לפי השלמת העבודה המוטלת עליו.
(ב) אם יהיה האדם כאופן הראשון, והיינו כְּעֶבֶד, שעבודתו היא מהבוקר עד הערב ללא הפסקה, כך האדם צריך לעמול כל ימיו בעבודת ה' ללא הפסקה, הרי העבד יִשְׁאַף צֵל – יחכה לערב, שיבוא צל הלילה, ויסיים את עבודתו, וּכְשָׂכִיר – ואם יהיה האדם כאופן השני, כשכיר שצריך לסיים את המצוות המוטלות עליו, הרי יְקַוֶּה פָעֳלוֹ – יחכה לזמן שישלים את מלאכתו. ובין אם יהיו חיי האדם כעבד ובין אם יהיו כשכיר, הרי בזמן שהוא חולה ומתייסר אינו יכול לעבוד את ה' ולקנות שלימות לנפשו, כי אם שלימותו תלויה בזמן, הרי באותו זמן שהוא חולה אינו יכול לעבוד את ה', ומתבטל הוא מעבודתו. ואם שלימותו תלויה בסיום הפעולות המוטלות עליו, הרי אפילו חיים שלמים אינם מספיקים לכך, וכל שכן שבהיותו חולה ומיוסר מפסיד הוא את הזמן שהיה יכול להשלים בו את המצוות המוטלות עליו, ואם כן איך יתכן שהחולי והיסורים באים על האדם מתוך אהבת ה' אליו לכפר על חטאו הקטן, והרי אדרבה, מחמתם הוא מפסיד את קניית שלימותו האמיתית, ובמקום להשלים את אותו חטא קטן, יגרמו יסוריו להתבטלות מעבודת ה' יותר ויותר, ומה התועלת הבאה לו מכך.
(ג) כֵּן הָנְחַלְתִּי לִי יַרְחֵי שָׁוְא – כך כאילו קיבלתי ב'נחלה' חודשים שלמים שאיני יכול לעשות בהם דבר, וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ לִי – והחודשים הללו נתנו לי לילות של צער וכאב.
(ד) כי אִם שָׁכַבְתִּי לישון בתחילת הלילה, וְאָמַרְתִּי מָתַי אָקוּם, וּמִדַּד עָרֶב – וכאשר נדד הלילה והאיר הבוקר, וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים כל היום עֲדֵי נָשֶׁף – עד הזמן שמתחלף היום בלילה, באופן שכל ימי ולילותי מלאים ביסורים, ואיני יכול להשלים בהם את נפשי על ידי עבודת ה', ונמצא שה'זמן', שהוא ההכרחי להשגת השלימות, עובר אצלי ללא תועלת.
