ז זְ֭כֹר כִּי־ר֣וּחַ חַיָּ֑י לֹֽא־תָשׁ֥וּב עֵ֝ינִ֗י לִרְא֥וֹת טֽוֹב׃ ח לֹֽא־תְ֭שׁוּרֵנִי עֵ֣ין רֹ֑אִי עֵינֶ֖יךָ בִּ֣י וְאֵינֶֽנִּי׃
֍ ֍ ֍
(ז) הוסיף איוב וטען, כיצד ניתן לומר שהיסורים הם עונש קל וזמני במקום עונש חמור יותר, שזו המיתה [לדעתו של איוב שלא האמין עתה בחיי הנפש לאחר המיתה], והרי באותו זמן שהוא מיוסר נחשב הוא כמת, שאינו יכול לעבוד את עבודת ה' כראוי, ועל כך טען ואמר, זְכֹר כִּי רוּחַ חַיָּי – חיי הם רק הרוח שאני נושם, והנשימה היוצאת לא תשוב עוד לעולם, וכיון שלֹא תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב (ח) בעת אשר לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי – בזמן שאין מי שיראה אותי, והיינו לאחר המיתה, כי מאותו זמן והלאה איני יכול לעבוד את עבודת ה', הרי עתה מצבי גרוע יותר, כי עֵינֶיךָ בִּי – יכול אתה לראות אותי בעולם, וְאֵינֶנִּי – אך באמת הריני כמי שאינני, שהרי מחמת היסורים איני יכול לקיים את התכלית שלשמה אני חי, לעבוד את ה' כראוי, ואם כן היה טוב יותר שיקדים ה' את מיתתי בשיעור הימים שנגזר עלי להתייסר, במקום שאהיה חשוב כמת באמצע חיי, מאחר ולגבי עבודת ה' אין הבדל בין מי שמת ממש לבין מי שמתייסר ומחמת כן אינו יכול לעובדו כראוי.
