א כִּ֛י נַ֥עַר יִשְׂרָאֵ֖ל וָאֹֽהֲבֵ֑הוּ וּמִמִּצְרַ֖יִם קָרָ֥אתִי לִבְנִֽי׃ ב קָֽרְא֖וּ לָהֶ֑ם כֵּ֚ן הָֽלְכ֣וּ מִפְּנֵיהֶ֔ם לַבְּעָלִ֣ים יְזַבֵּ֔חוּ וְלַפְּסִלִ֖ים יְקַטֵּרֽוּן׃
֍ ֍ ֍
פרק יא (א) כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל – בעת שהיו ישראל בבחינת 'נער', והיינו בתחילת התהוותם לאומה, וָאֹהֲבֵהוּ – אהבתי אותם, וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי – במצרים, שם התחילה הגאולה הראשונה, קראתי להם כאב הקורא לבנו, אף שהבן אינו קורא לאביו.
(ב) אבל אצל העבודה זרה הענין הוא בהיפך, קָרְאוּ לָהֶם – ישראל קוראים להם שיושיעו אותם, כֵּן הָלְכוּ מִפְּנֵיהֶם – כך העבודה זרה הולכת ומתרחקת מהם, וקריאתם היא לַבְּעָלִים [-שם עבודה זרה] אשר להם יְזַבֵּחוּ, וְלַפְּסִלִים אשר להם יְקַטֵּרוּן, קוראים להם, ואינם עונים.
