שנינו במשנה, 'עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחֲזִיר, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו' וְכוּ'. אָמַר רַב נַחְמָן, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאי אפשר להחזיר מקח שהיתה בו אונאה אלא בשיעור זמן שהיה יכול להראותו לתגר או לקרובו, אֶלָּא לגבי לוֹקֵחַ [-קונה], אֲבָל מוֹכֵר, שהתאנה על ידי הלוקח, ששילם לו מחיר זול יותר, לְעוֹלָם חוֹזֵר, ולהלן יבואר טעם החילוק בין הקונה לבין המוכר.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: אוּשְׁפְּזִיכְנֵיהּ – מארחו דְּרָמִי בַּר חָמָא, זַבִּין חַמְרָא – מכר יין, וְטָעָה במחירו, שמכרו במחיר זול יותר מהראוי. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עָצִיב – ראה רמי בר חמא שמארחו עצוב, אָמַר לֵיהּ – שאל אותו רמי בר חמא, אַמַּאי עֲצִיבַת – מדוע אתה עצוב. אָמַר לֵיהּ מארחו, דִּזְבִינִי חַמְרָא וְטַעָאִי – כיון שמכרתי יין וטעיתי במחירו. אָמַר לֵיהּ רמי בר חמא, הֲדַר בְּךָ – חזור בך מהמקח, כיון שהיתה טעות זו בשיעור שיש בו אונאה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו מארחו, שָׁהַאִי – כבר שהיתי שיעור זמן שיש בו בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, ואיני יכול לחזור עתה ולתבוע אונאתי. שַׁדְרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – שלחו רמי בר חמא לפני רב נחמן, כדי שישאל אותו אם יש לו עצה. אָמַר לֵיהּ רב נחמן, לֹא שָׁנוּ שיעור זמן זה של בכדי שיראה לתגר או לקרובו אֶלָּא לגבי לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר לְעוֹלָם חוֹזֵר. מַאי טַעֲמָא – ומה טעם החילוק בין הקונה למוכר, לוֹקֵחַ נָקֵיט מִקָּחוֹ בְּיָדוֹ – כיון שהקונה מחזיק את החפץ שקנה בידו, וְכָל הֵיכָא דְאָזִיל מַחֲוֵי לֵיהּ – ובכל מקום שהוא הולך יכול הוא להראותו לסוחרים או לקרוביו, ויאמר להם כמה שילם תמורת החפץ, וְאָמְרִי לֵיהּ – והם יאמרו לו אִי טָעָה אִי לֹא טָעָה, ולכן אם עבר שיעור זמן שהיה יכול להראותו לסוחר או לקרובו, ולא חזר לתבוע את אונאתו, הרי זו ראיה שמחל על כך. אֲבָל מוֹכֵר, לֵיתֵיהּ מִקָּחוֹ בְּיָדוֹ – הרי אין המקח בידו, ואין לו אפשרות להתייעץ עם סוחר או קרוב כדי לדעת שלא קיבל את המחיר הראוי לו, אֶלָּא עַד דְּמִיתְרְמֵי (לֵיהּ) זְבִינְתָא כִּזְבִינְתֵיהּ – אלא רק כאשר יזדמן לו לראות חפץ הדומה לגמרי לחפץ שהוא מכר, ויראה בכמה מוכרים חפץ זה, וְיֵדַע – ורק אז יוכל לדעת אִי טָעָה אִי לֹא טָעָה, הִילְכָּךְ [-ולכן] המוכר לְעוֹלָם חוֹזֵר, ואפילו לאחר זמן רב, עַד דְּמִיתְבָּרֵר דְּאִיתְרְמִי לֵיהּ כִּזְבִינְתֵיהּ – עד שיתברר לנו שאכן הזדמן לו לראות מכירת חפץ הדומה לחפץ שהוא עצמו מכר, וְיֵדַע דְּטָעָה בסכום הדמים שקיבל, שהוא פחות מהראוי, וְאף על פי כן לֹא קָא הֲדַר בֵּיהּ – לא חזר בו, שבאופן זה מוכח שאכן מחל על אונאתו.
דין נוסף בענין אונאה: אָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא שָׁנוּ דינים אלו של אונאה [שאם היתה האונאה בשיעור שישית יכול המתאנה לתבוע את אונאתו מהמאנה, ואם היתה האונאה יותר משישית יכול המתאנה לבטל את המקח], אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר – בקונה מן הסוחר, שכאשר הוא קונה ממנו הוא סומך על כך שהסוחר מוכר לו במחיר ראוי, וכשמתברר לו שהסוחר הונה אותו ונטל ממנו מחיר גבוה יותר, רשאי הוא לתבוע את אונאתו או אף לבטל לגמרי את המקח, אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת – הקונה חפץ מבעל הבית, אֵין לוֹ אוֹנָאָה, כיון שהכל יודעים שאין דרכו של בעל הבית למכור את חפציו אלא אם כן יקבל עבורם מחיר גבוה יותר ממחירם האמיתי, והקונה מבעל הבית עושה זאת על דעת כן שישלם יותר מהמחיר האמיתי של החפץ. אָמַר לֵיהּ רַב דִּימִי לרב חסדא, יִישַּׁר – יפה אמרת, וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, יִישַּׁר.
מקשה הגמרא, וְהָא אֲנָן תְּנָן – והרי שנינו במשנה, כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה לַהֶדְיוֹט, כָּךְ אוֹנָאָה לַתַּגָּר, ויש לברר, מַאן – מי הוא ה'הֶדְיוֹט' המוזכר במשנה, לָאו – האם אין הכוונה לבַּעַל הַבַּיִת, ומוכח שנוהגים בו דיני אונאה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, המשנה עוסקת בִּצְרָרוּתָא, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ 'צְרָרוּתָא', הָאוֹרְגִים, שֶׁאוֹרְגִין יְרִיעוֹת, וּמוֹכְרִין אוֹתָן, ואף שאין האורג הזה סוחר, אלא הדיוט, מכל מקום כיון שהוא אורג יעירות כדי למוכרם, דינו כסוחר, שיש בו דיני אונאה, אֲבָל מָאנֵי תַּשְׁמִישְׁתּוֹ – אך בעל הבית המוכר את כלי תשמישו, שבאופן זה דיבר רב חסדא, דְיַקִּירֵי עֲלֵיהּ – שכלים אלו הם חשובים בעיניו, אִי לָאו דָּמֵי יְתֵירֵי לֹא מְזַבִּין לְהוּ – אם לא שיקבל עליהם מחיר גבוה משוויים האמיתי לא היה מוכרם, והקונה ממנו עושה זאת על דעת כן שישלם לו מחיר גבוה משוויים בשוק, ואינו יכול לטעון טענת אונאה.
