תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה, כלומר, אדם הנותן לשליחו סחורה למכור, ומאמין לו שיטרח להשיג עבורו את המחיר הטוב ביותר שימצא, ומשלם לו שכר טרחתו, לֹא יְחַשֵּׁב אֶת הָרָע בֶּאֱמוּנָה וְאֶת הַיָּפֶה בְּשָׁוְיוֹ, כלומר, אם היו לו שני חפצים, אחד טוב שניתן למוכרו בקלות, ואחד גרוע שאין הרבה הרוצים לקנותו, לא יאמר בעל החפצים לשליחו, קנה ממני את החפץ הטוב בשוויו, והשכר שתקבל תמורת מכירתו יהיה עבורך [גם אם תמכרנו במחיר גבוה יותר], ואת החפץ הרע תמכור עבורי באופן שהשכר שתקבל תמורתו יהיה שלי ואתה לא תקבל על כך שכר טרחה, והטעם שהשליח מתרצה לכך הוא כיון שהבעלים מסכים שלא ישלם לו השליח מיד עתה את תמורתו של היפה, עד שיצליח למכור את החפץ הרע, ואז יתן לו את דמי שניהם יחד. והטעם שאסור לעשות כן הוא כיון שיש בכך משום ריבית, שהרי כאשר קונה השליח מהבעלים את החפץ היפה בשוויו, צריך הוא ליתן את הדמים לבעלים, וכיון שהבעלים מסכים שישהה אצלו את המעות הרי זו כהלואה, ומלבד החזרת ההלואה עצמה לאחר זמן מוסיף לו השליח ריבית, שמוכר עבורו את החפץ הרע ללא קבלת שכר טירחה, אֶלָּא, אוֹ שימכור את זֶה וְאת זֶה בֶּאֱמוּנָה, והיינו שהשליח מוכר את החפצים עבור הבעלים, ונותן לבעלים את דמי המקח שיקבל מהקונים, ויטול שכר טרחתו. אוֹ שימכור את זֶה וְאת זֶה בְּשָׁוְיוֹ, שישלם לבעלים את מחירם של החפצים, וכשימכרם יטול לעצמו את הדמים שישלמו לו הקונים.
וּבאופן שמוכר את החפצים באמונה, והיינו שמוכרם עבור הבעלים ונותן לו את דמי המקח, ומקבל שכר טירחתו, מַעֲלֶה לוֹ – מנכה השליח לבעלים מתוך המעות ששילמו לו הקונים את שְׂכַר הכַּתָּף – הסבל שנטל את הסחורה על כתיפו, שְׂכַר חַמָּר, שְׂכַר גַּמָּל, שְׂכַר פֻּנְדָּק, שכל ההוצאות הללו הם משל הבעלים, כיון שהסחורה נשארה ברשותו עד שהגיעה ליד הקונים, והשליח אינו אלא מתווך שמוכר את סחורתו של הבעלים לקונה, והבעלים משלם את ההוצאות שהיו בינתיים. אבל את שְׂכַר עַצְמוֹ אֵינוֹ מַעֲלֶה – אין השליח מנכה את שכר טירחתו, שֶׁהרי כְּבָר נָתַן לוֹ הבעלים את שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָּם.
מבררת הגמרא, מֵהֵיכָא יָהֵיב לֵיהּ – היכן נתן לו הבעלים שכר טרחתו. ומבארת, אָמַר רַב פָּפָּא, בִּצְרָרוֹיֵי – במוכרי בגדים, דְּיָהִיב – שנותן לו הבעלים בשכרו אַרְבָּעָה מטבעות לְמֵאָה, מבאר הרי"ף, וְהֵן הַסּוֹחֲרִים בַּבְּגָדִים, שֶׁהַבֶּגֶד נִקְרָא 'צְרָרָא', כִּדְאַמְרִינָן בְּמוֹעֵד קָטָן (כז:), וְהָאִידָּנָא נָהוּג עָלְמָא בִּצְרָרָא בַּר זוּזָא – ובזמנינו נוהגים לקבור את המת בבגד פשוט שמחירו זוז אחד, וְהַסּוֹחֲרִין בִּבְגָדִים נִקְרָאִין צְרָרוֹיֵי, עַל שֵׁם סְחוֹרָתָן.
