יב וְאִ֣ישׁ נָ֭בוּב יִלָּבֵ֑ב וְעַ֥יִר פֶּ֗֝רֶא אָדָ֥ם יִוָּלֵֽד׃ יג אִם־אַ֭תָּ֗ה הֲכִינ֣וֹתָ לִבֶּ֑ךָ וּפָֽרַשְׂתָּ֖ אֵלָ֣יו כַּפֶּֽיךָ׃ יד אִם־אָ֣וֶן בְּ֭יָֽדְךָ הַרְחִיקֵ֑הוּ וְאַל־תַּשְׁכֵּ֖ן בְּאֹֽהָלֶ֣יךָ עַוְלָֽה׃ טו כִּי־אָ֤ז ׀ תִּשָּׂ֣א פָנֶ֣יךָ מִמּ֑וּם וְהָיִ֥יתָ מֻ֝צָ֗ק וְלֹ֣א תִירָֽא׃
֍ ֍ ֍
(יב) וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב – ואם תשאל, הלא ראוי שהאיש ה'נבוב', שאין לו לב להשכיל ולהבין את אמיתת ידיעת ה', תינתן בו דעת ויבין את הדבר, ומדוע לא נתן בו ה' בינה להבין זאת, אין זו שאלה כלל, וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד – כיון שבאותה מידה ניתן לשאול מדוע ברא ה' את העיר, שהוא החמור הקטן, באופן שיגדל להיות פרא, ומדוע לא נתן בו ה' דעת שיהיה כמו האדם, והרי התשובה לכך פשוטה, שנתן ה' לכל חומר את הצורה הראויה לו, והחמור אינו מוכן לקבל את צורת השכל שיש לאדם, וכמו כן האדם עצמו אינו מוכן מצד חומרו להגיע להשכלות המופשטות לגמרי מהמציאות ומהחומריות, ואינו יכול להשיג השגות אלו, ואם היה ה' בורא אותו ללא החומר של הגוף, היה זה מלאך ולא אדם, וכשם שאי אפשר שיהיה החמור אדם, כך לא יתכן שיהיה האדם מלאך.
(יג) והוסיף להוכיח לו שהבחירה קיימת ביד האדם, על ידי שיבחן את הדבר ויראה, כי אִם אַתָּה הֲכִינוֹתָ לִבֶּךָ – אם לבך חפץ בדבר כל שהוא, וּפָרַשְׂתָּ אֵלָיו כַּפֶּיךָ – מיד נשלחות הידים לעשות זאת, ונמצא שהלב הוא המושל על פעולות הידים, ואין מי שיכריח אותך בדבר, כי הרצון עצמו בא מהלב, והידים עושות את הדבר מכח בחירת הלב, ובזה תראה כי האדם חופשי בבחירתו, לעשות טוב או רע.
(יד) אִם אָוֶן בְּיָדְךָ, הַרְחִיקֵהוּ, כי הבחירה לכך בידך, ולא די בכך שתרחיקהו מידך, אלא תוציאנו לגמרי מביתך, וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה.
(טו) כִּי אָז, כאשר תרחיק מעליך את האוון, תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם – יהיו פניך נשואים, ללא מום, וְהָיִיתָ מֻצָק – חזק ומושל בעצמך, וְלֹא תִירָא, כי אתה חופשי במעשיך, ותוכל לבחור בצדק ובטוב.
