שנינו במשנה שיכול הלוה להתנות עם המלוה שאם לא יפרע לו את החוב עד זמן מסוים, יקנה המלוה את הקרקע במעות ההלואה. אָמַר רַב הוּנָא, אם אמר כן הלוה למלוה בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת ההלואה, קָנֵי – חל הקנין, ואם אכן לא יפרע את חובו ייעשו מעות ההלואה לדמי מקח, ותהיה הקרקע של המלוה, ואפילו אם הקרקע שוה יותר מדמי ההלואה, קנה את כולה. אֲבָל אם אמר כן לְאַחַר מַתַּן מָעוֹת, אף אם לא שילם את חובו עד אותו זמן שהתנו ביניהם, לֹא קָנֵי – אין המלוה קונה מהקרקע אֶלָּא כְּנֶגֶד מָעוֹתָיו בלבד. וְרַב נַחְמָן אָמַר, אֲפִלּוּ אם התנו כן לְאַחַר מַתַּן מָעוֹת, נַמֵּי קָנֵי הַכֹּל – גם כן קונה המלוה את כל הקרקע, ואפילו ששווייה יותר מדמי החוב.
עָבַד רַב נַחְמָן עוּבְדָּא כִּשְׁמַעְתֵּיהּ – עשה רב נחמן מעשה כפי סברתו, שבאו לפניו מלוה ולוה שהתנו תנאי זה ביניהם לאחר נתינת מעות ההלואה, ופסק שכיון שלא שילם הלוה את חובו, קנה המלוה את הקרקע כולה, ושטר זה היה שייך לריש גלותא, שהוא היה המלוה. קַרְעֵיהּ רַב יְהוּדָה לִשְׁטָרֵיהּ – קרע רב יהודה שטר זה, כיון שהוא חולק על רב נחמן וסובר שאמירה לאחר מתן מעות אינה מועילה. אָמַר רֵישׁ גָלוּתָא לְרַב נַחְמָן, [רַב יְהוּדָה] קַרְעֵיהּ לִשְׁטָרָיךְ – רב יהודה קרע את אותו שטר שפסקת שהוא מועיל. [אָמַר לֵיהּ רב נחמן לריש גלותא, דַּרְדְּקָא קַרְעֵיהּ – וכי הקורע היה דרדק, קטן בחכמה], גַבְרָא רַבָּא קַרְעֵיהּ – הרי אדם גדול הוא רב יהודה שקרע שטר זה, ובודאי חֲזָא בֵּיהּ טַעֲמָא – ראה טעם לפסול את השטר, וְקַרְעֵיהּ – ומחמת כן קרעו.
אִיכָּא דְּאָמְרִי – לשון אחרת במעשה זה, הָכֵי קָאָמַר לֵיהּ – כך אמר לו רב נחמן לריש גלותא, דַּרְדְּקָא קַרְעֵיהּ – אדם קטן בחכמה הוא זה שקרע את השטר, ואף שרב יהודה היה אדם גדול, ביאר רב נחמן את דבריו, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בְּדִינָא לְגַבֵּי דִּידִי כְּדַרְדְּקֵי דָּמֵי – כיון שלגבי רב נחמן, שהיה גדול ביותר בדיני ממונות, כל שאר הדיינים נחשבים כדרדקים.
הֲדַר – אמנם לאחר מכן חזר בו ואָמַר רַב נַחְמָן, לא זו בלבד שאין תנאי זה מועיל לאחר מתן מעות, אלא אֲפִלּוּ אם התנה כן בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת, אף על פי כן לֹא קָנָה כְּלוּם.
אֵיתִיבֵיהּ – הקשה רָבָא לְרַב נַחְמָן על דבריו האחרונים, שאפילו אמירה בשעת מתן מעות אינה מועילה, הרי שנינו במשנתנו שאם התנה ואמר לו אִם אֵין אַתָּה מֵבִיא לִי מִכָּאן עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי, הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ, ומוכח שמועיל תנאו לכל הפחות אם אמר כן בשעת מתן מעות.
אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב נחמן, אֲנִי אוֹמֵר – בתחילה הייתי רגיל לומר שאַסְמַכְתָּא קַנְיָא, כלומר, אף אם אמר האדם שאם יארע כך וכך יחול קנין מסוים, מחמת שהוא סומך דעתו על כך שלא יארע אותו דבר, מועילים דבריו, ולכן סברתי שאף שהלוה מתרצה לקנין זה מחמת שהוא סבור שלא יקרה הדבר, אלא סבור שהוא יפרע את החוב בזמנו, מכל מקום הועילו דבריו, ואם לא פרע את החוב חל הקנין, וּמִנְיוּמִי אָמַר – אך האמורא ששמו מניומי אמר לי שלדעתו אסמכתא לֹא קַנְיָא, ומחמת דבריו חזרתי בי ואמרתי שאפילו אם אמר כן בשעת מתן מעות לא קנה. [וּלְמִנְיוּמִי], האומר שאסמכתא אינה קונה, קַשְׁיָא מַתְנִיתִין – קשה מה שהקשה רבא ממשנתנו, שבה מבואר שמועיל תנאו.
מתרצת הגמרא, אִיבָּעֵית אֵימָא – אם תרצה תתרץ, שמשנתנו כדעת רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּאָמַר, אַסְמַכְתָּא קַנְיָא, ואילו חכמים חולקים עליו וסוברים שאסמכתא אינה קונה, ופסקו מניומי ורב נחמן כחכמים. וְאִיבָּעֵית אֵימָא – ואם תרצה אתרץ לך באופן אחר, שמשנתנו עוסקת באופן דְּאָמַר לֵיהּ שאם לא יפרענו בזמנו יקנה את הקרקע 'מֵעַכְשָׁו', ובאופן זה אף חכמים מודים שמועילים דבריו.
