לאחר שהתבאר שמלוה הנוטל את פירות הקרקע של הלוה עובר באיסור ריבית, מבארת הגמרא שיש אופן שהדבר מותר: וְדַוְקָא בְּמַשְׁכַּנְתָּא בְּלֹא נַכְיְתָא – ודין זה שיש באכילת הפירות איסור ריבית הוא דווקא באופן שנוטל המלוה את הפירות ואינו מנכה אותם מהחוב עצמו, אֲבָל מַשְׁכַּנְתָּא בְּנַכְיְתָא – אך באופן שאוכל המלוה את הפירות ומנכה זאת מהחוב, אף שאינו מנכה לפי הערך האמיתי של הפירות, אלא מסכם עמו מתחילה על ניכוי של סכום מסוים לכל שנה, אַלִּיבָּא דְּרָבִינָא שַׁרְיָא – לדעת רבינא הדבר מותר, וְאִיהוּ גוּפֵיהּ הֲוֵי אָכִיל בְּנַכְיְתָא – וכך היה נוהג רבינא בעצמו, ליטול את פירות הקרקע של הלוה, ולנכות אותם מהחוב לפי סכום קצוב בכל שנה. וטעמו, דְּגָמַר לָהּ – כיון שהוא לומד זאת מִשְּׁדֵה אֲחֻזָּה, שנאמר לגבי אדם המקדיש שדה אחוזה (ויקרא כז טז) 'וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה', וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף', דְאַף עַל גַב דְּקָא הֲוֵי פֵּירֵי דְּשַׁוְיָא טוּבָא – שגם באופן שפירות הקרקע שוים ממון רב, מכל מקום אָמַר רַחְמָנָא פָּרִיק לָהּ בְּאַרְבָּעָה זוּזֵי – אמרה תורה שהפדיון יהיה לפי ערך של ארבעה זוז לשנה [והוא שווי של שקל כסף, וחמישים שקל כסף שאמרה תורה היינו לחמישים שנות היובל], הָכָא נַמִּי לֹא שְׁנָא – אף כאן אין חילוק, אלא רשאי לאכול את פירות הקרקע אף אם שוויים גדול יותר, ומנכה לו סכום מסוים וקבוע בכל שנה.
מביא הרי"ף את דעת החולקים על דין זה: אֲבָל רַב כַּהֲנָא, וְרַב פַּפִּי, וְרַב אַשִּׁי, לֹא אָכְלֵי בְּנַכְיְתָא – לא היו אוכלים את פירות הקרקע של הלוה אפילו בניכוי של סכום מסוים מהחוב, דִּסְבִירָא לְהוּ דַּאֲסִירָא – כיון שהם סוברים שהדבר אסור, וְהָתָם – ורק שם, בִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה, הֶקְדֵּשׁ הוּא, וְרַחְמָנָא אוּקְמֵיהּ אַפִּדְיוֹן – והתורה התירה והעמידה את הפדיון על סכום מסוים, אֲבָל הָכָא – אבל כאן, הַלְוָאָה הִיא, וּמֶיחֱזֵי כְּרִבִּית – והדבר נראה כריבית, שהרי סוף סוף מקבל המלוה פירות בשווי גדול יותר מהסכום שהוא מנכה מהחוב. הִלְכָּךְ אַלִּיבָּא דִּידְהוּ – ולכן לפי שיטתם של אמוראים אלו אֲבַק רִבִּית הִיא – זו ריבית דרבנן, וְאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין, וְקָיְימָא לָן כְּוָותַיְהוּ – ומקובל בידינו שהלכה כאמוראים אלו, וְלֵיתָא לִדְרָבִינָא בְּהָא – ואין הלכה כרבינא בנידון זה.
מבררת הגמרא, ולדעת אמוראים אלו האוסרים על המלוה לאכול את פירות הקרקע באופן זה, וְאֶלָּא בְּמַאי נֵיכוּל – באיזה אופן יכול המלוה לאכול את פירות הקרקע של הלוה, בְּמַשְׁכַּנְתָּא דְּסוּרָא – במשכנתא שהיו רגילים לעשות בעיר סורא, דְכָתְבֵי הָכִי – שכך היו כותבים בשטר המשכנתא, בְּמִישְׁלַם שְׁנַיָּא אִילֵּין – כשיסתיימו שנים אלו של אכילת פירות הקרקע, תֵּיפּוּק אַרְעָא דָא בְּלֹא כֶּסֶף – תצא הקרקע הזו מרשות המלוה ותחזור לרשות הלוה, ללא כסף, כלומר, שלא יצטרך הלוה כלל לשלם את החוב, אלא המלוה יאכל את פירות הקרקע, וינכה את שוויים האמיתי של הפירות מהחוב, עד שייפרע בכך החוב כולו, ותחזור הקרקע ללוה ללא תשלום נוסף.
