משנה
אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמַחֲצִית שָׂכָר – לא יתן אדם סחורה לחנווני לפי מחירה בשוק, והחנווני ימכרנה ויחלקו ברווחים, כיון שבאופן זה נחשב שחצי מהסחורה הוא 'פקדון' ביד החנווני, והרווחים של חצי זה ניתנים לבעל הסחורה, וחצי הסחורה הוא 'הלואה' בידו [שהרי אם תאבד יתחייב באחריותה], והרווחים של חצי זה שייכים לחנווני, וכאשר החנווני עוסק במכירת כל הסחורה, נמצא שהוא עוסק בפקדון של אותו אדם, בתמורה להלוואה שנתן לו, והרי זו ריבית. וְכן לֹא יִתֵּן לוֹ – לא יתן אדם לחבירו מָעוֹת כדי לִיקַּח [-לקנות] בָּהֶן פֵּרוֹת ולעסוק בהם לְמַחֲצִית שָׂכָר – לחלוק ברווחים, ואף בזה הטעם הוא כפי שהתבאר לעיל, שהלה עוסק בחלק של חבירו בתמורה להלוואה שקיבל ממנו, והרי זו ריבית, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל, כלומר, שמשלם לו שכר טירחתו על כך שעוסק גם בחלקו, ונמצא שאינו טורח בחינם וכריבית על ההלואה, אלא כפועל הנשכר למלאכה.
וכמו כן אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנְגוֹלִין – אין עושים עיסקא בנתינת תרנגולים, שיטרח בהם המקבל, לְמֶחֱצָה – ויחלקו חצי חצי בביצים ובאפרוחים, כיון שאף בזה נמצא שטירחתו בחלק חבירו היא כתמורה לחלק ההלואה שקיבל מחבירו, והרי זו ריבית. וְכן אֵין שָׁמִין עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה, שיגדלם המקבל ויחלקו ברווחים, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ, ונמצא שהוא נשכר לו כפועל. אֲבָל מְקַבְּלִין עֲגָלִין וּסְיָחִין קטנים לְמֶחֱצָה, בתנאי שאם ימותו לא יתחייב כלום, ונמצא שאין כאן שום חלק של 'הלואה', ואם יחיו יחלקו בהם, וּמְגַדְּלִין אוֹתָן עַד שֶׁיְּהוּ מְשֻׁלָּשִׁין – שיגיעו לשליש גידולם, ואז יחלקו, ונמצא שאין כאן חשש ריבית. וְכן מקבל ממנו חֲמוֹר לגדלו, עַד שֶׁתְּהֵא טוֹעֶנֶת – ראויה לטעינת משאות.
עתה מבארת המשנה באילו בעלי חיים הדבר מותר: שָׁמִין [-מקבלים בשומא] פָּרָה, וַחֲמוֹר, וְכן כָל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת מלאכה וְלֶאֱכֹל, על דעת לחלוק ברווחים, כגון כשהפרה תלד או כשתתפטם ותהיה ראויה לשחיטה, והמלאכה שעושה בינתיים כולה ניתנת לעוסק בה, כיון שבאופן זה אין עיסוקו נחשב כתמורה לחלק ההלוואה שבזה, אלא כתמורה לרווחים שיש לו בינתיים מהמלאכה.
ובאופן זה, לאחר שילדה הפרה ונמצא שיש כאן עגלים השייכים לשניהם, והרי התבאר במשנה הקודמת שאסור לקבל עגלים על דעת לחלוק ברווחים, מכל מקום כאן לא שייך איסור זה, אלא במָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחֲלֹק אֶת הַוָּולָד מִיָּד, חוֹלְקִין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל, יְגַדֵּלוּ, והטעם לכך, כיון שאם ימות אחד העגלים אינו משלם כלום, שהרי עדיין לא חלקו ולא הוברר למי שייך כל אחד.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁמִין [-מקבלים בשומא לחלוק ברווחים] עֵגֶל עִם אִמּוֹ, וּסְיָח עִם אִמּוֹ, ואין הנותן צריך לתת שכר על טירחתו ועל מזון העגל או הסיח, כיון שמרויח המקבל את המלאכה שעושה אמו.
וּמַפְרִין עַל שָׂדֵהוּ, כלומר, החוכר שדה מחבירו תמורת כמות מסוימת של תבואה שנותן כל שנה לבעל השדה, רשאי להרחיב את דמי החכירה ['להפרין' מלשון פריה ורביה, שמרבה את הדמים. ויש גורסים 'ומפריז', מלשון עיר פרוזה, שאינה מוקפת חומה, אלא מתרחבת לכל צד], ולומר לבעל השדה הלויני מאתים זוז, ואני אשקיע אותם בהשבחת הקרקע, ואתן לך במקום עשרה כור חיטים לשנה, שנים עשר כורים, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית, כיון שאין תוספת התבואה ניתנת כריבית על ההלואה, אלא שלאחר שמשקיע בהשבחת הקרקע נמצא שחוכר ממנו שדה משובחת יותר, שדמי חכירותה גבוהים יותר.
