כז כִּֽי־כִסָּ֣ה פָנָ֣יו בְּחֶלְבּ֑וֹ וַיַּ֖עַשׂ פִּימָ֣ה עֲלֵי־כָֽסֶל׃ כח וַיִּשְׁכּ֤וֹן ׀ עָ֘רִ֤ים נִכְחָד֗וֹת בָּ֭תִּים לֹא־יֵ֣שְׁבוּ לָ֑מוֹ אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים׃ כט לֹֽא־יֶ֭עְשַׁר וְלֹֽא־יָק֣וּם חֵיל֑וֹ וְלֹֽא־יִטֶּ֖ה לָאָ֣רֶץ מִנְלָֽם׃
֍ ֍ ֍
(כז) כִּי כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ – והגם שמרוב חלבו ושומנו של הרשע פניו מכוסים, וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל – וכאילו יעשה לו ה' 'פה' שיאמר מה שב'כסלו', כלומר במחשבותיו הסכלות, כי על ידי מלחמת ה' ברשע, שיגרום לו לפחד ולרעדה תמידיים, יידעו הכל שאינו איש מצליח, אלא איש מלא צרה ומצוקה, הגם שאין הדבר ניכר כלפי חוץ.
(כח) וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת – ואף שמחמת פחדיו התמידיים אין הרשע מתגורר בערים מיושבות, שמא יגזלו ממנו בני האדם את רכושו וממונו, ומתגורר בערים חרבות, בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ – בבתים שאין דרך בני אדם לגור בהם, אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים – ובתים אלו מיועדים להיעשות לגלי חרבות.
(כט) לֹא יֶעְשַׁר – לא ישאר עושרו בידו, וְלֹא יָקוּם [-לא יתקיים] חֵילוֹ, וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ – לא יתפשט עושרו בארץ, מִנְלָם – מחמת שיכלה ויאבד בענין רע, כי לא ישליטהו ה' ליהנות מעושרו.
