נאמר בפסוק (משלי כח ח) 'מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, לְחוֹנֵן דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ', אָמַר רַב בביאור פסוק זה, כְּגוֹן שָׁבוֹר מַלְכָּא – שמו של מלך פרס, שהיה נוטל ממון מעשירי ישראל המלוים בריבית, ונותן אותו לגויים שהם דלים מהמצוות, וביאור הפסוק הוא שהמרבה את ממונו על ידי הלואה בריבית שאסרה התורה, סופו שנוטלים ממנו הגויים את ממונו.
ביאור אחר על פסוק זה: אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַב הוּנָא, לֹא נִצְרְכָה – לא הוצרך פסוק זה להזהירנו על ריבית לישראל, שהיא ודאי אסורה, אֶלָּא אֲפִלּוּ רִבִּית דְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שהיא מותרת מצד הדין, אין ראוי לעסוק בה, כיון שהעוסק בה סופו שיאבד את ממונו. אֵיתִיבֵיהּ [-הקשה] רָבָא לְרַב נַחְמָן, הרי שנינו במשנה לגבי הגויים, שלוֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית, ומשמע שאין כל חשש איסור בדבר, ומדוע אמר רב הונא שעל ידי כך יאבד המלוה את ממונו. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא, משנתנו עוסקת באדם המלוה לגויים בריבית בִּכְדֵי חַיָּיו – עבור קיום חייו ממש, ולא יותר מכך, ואילו הפסוק עוסק במי שמלוה לגויים בריבית כדי להרויח יותר מצורך קיום חייו ממש. רָבִינָא אָמַר, הָכָא – כאן, במשנה זו המתירה להלוות לגוי בריבית, בְּתַלְמִיד חָכָם עַסְקִינָן – מדובר בתלמיד חכם, והטעם שהור שונה משאר בני אדם, כיון דטַעֲמָא מַאי גָּזוּר רַבָּנָן – מהו הטעם שגזרו חכמים שלא להלוות לגוי בריבית, שֶׁמָּא מתוך כך יהיה הישראל מצוי אצל הגוי ויִלְמַד מִמַּעֲשָׂיו, וְכֵיוָן דְּתַּלְמִיד חָכָם הוּא, לֹא גָּמִיר [-לא ילמד] מִמַּעֲשָׂיו.
אִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ לְהָא דְּרַב הוּנָא – ויש ששונים את דברי רב הונא, שאמר 'לא נצרכה אלא אפילו ריבית דעובד כוכבים', אַהָא דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף – על מה ששנה רב יוסף, נאמר בפסוק (שמות כב כד) 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ' וְגוֹ', בא הפסוק ללמד, שאם באו שנים לבקש הלואה, עַמִּי [-יהודי] וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, עַמִּי קֹדֶם. ואם היו עָנִי וְעָשִׁיר, עָנִי קֹדֶם. ואם היו עֲנִיֶּיךָ [-עניים ממשפחתך] וַעֲנִיֵּי עִירְךָ, עֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִין. עֲנִיֵּי עִירְךָ וַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת, עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין. אָמַר מַר בברייתא, 'עַמִּי וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, עַמִּי קוֹדֵם', ולכאורה קשה, פְּשִׁיטָא – הרי דין זה פשוט הוא, שיש להקדים הלואה לישראל על פני הלואה לנכרי. ועל כך אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לִי הוּנָא, לֹא נִצְרְכָה – לא הוצרך הפסוק אֶלָּא להשמיענו דַּאֲפִילּוּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּרִבִּית וְיִשְׂרָאֵל בְּחִנָּם, יש להקדים את ההלואה בחינם לישראל, על פני ההלואה בריבית לגוי.
תַּנְיָא בברייתא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה סְמוּיוֹת [-סגורות] עֵינֵיהֶן שֶׁל מַלְוֵי בְּרִבִּית, והרי אם אָדָם קוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ 'רָשָׁע', הלה יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו לרודפו על כך, וְאילו הֵם – המלוים בריבית, מְבִיאִין עֵדִים, וְלַבְלָר [-וסופר], וּמְגִלָּה, וְקֻלְמוֹס, וּדְיוֹ, וְכוֹתְבִין וְחוֹתְמִין באותו שטר שיש בו ריבית, שֶׁכָּפַר זֶה המלוה בֶּאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת, וּמַלְוֶה אוֹתָן שֶׁלֹּא בְּרִבִּית, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (תהילים טו ה) 'כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ גו' עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם', הָא לָמַדְתָּ – ויש ללמוד מפסוק זה, שֶׁרק מי שלא הלוה מעות בריבית לא יתמוטטו נכסיו, אבל כָּל הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית, נְכָסָיו מִתְמוֹטְטִים.
