שנינו במשנה, שמותר לפסוק מחיר 'עַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר', כלומר, על הקדירות משעה שהתחיל היוצר להכין את עיגולי הטיט ליצירת הקדירות. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין פּוֹסְקִין מחיר עַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר, עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ, ואין די בהכנת עיגולי הטיט, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן אכן אין לפסוק את מחירם עד שייעשו, בקדירות טיט העשויות בֶּעָפָר הַלָּבָן, שאינו מצוי כל כך, וכיון שעדיין לא עשאם, וגם לא יצא השער שלהם, אין לפסוק עליהם מחיר. אֲבָל בֶּעָפָר שָׁחוֹר, שהוא מצוי, כְּגוֹן בכְּפַר חֲנַנְיָא וְחַבְרוֹתֶיהָ, או בכְּפַר שִׁיחִין וְחַבְרוֹתֶיהָ, ששם היה מצוי עפר שחור, פּוֹסְקִין את המחיר הגם שעדיין לא יצר את הקדירות, ואַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה המוכר, יֵשׁ לָזֶה – יש לאדם אחר, והרי זה כדבר המצוי לקנותו בשוק, שמותר לפסוק עליו את המחיר.
אֲמֵימַר, יָהֵיב זוּזֵי מִדִּמְעַיְּילֵי עַפְרָא – היה נותן מעות ליוצר תמורת הקדירות, משעה שהיה הלה מכניס את העפר לביתו, לצורך עשיית הקדירות, והיה זה עפר שחור. מקשה הגמרא, כְּמַאן – כדעת מי סבר אמימר, אִי כְּרַבִּי מֵאִיר, הָא אָמַר – הרי הוא סובר שאין פוסקים את מחירם עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ, ואין די בהכנת עיגולי הטיט, וכל שכן שאין די בהכנסת העפר לבית. וְאִי סבר אמימר כְּרַבִּי יוֹסֵי, הָא אָמַר – הרי רבי יוסי סובר, שבעפר שחור אין צורך אפילו שיכניס את העפר לביתו, כיון שאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה, יֵשׁ לָזֶה, ומדוע הוצרך אמימר להמתין עד שיכניס היוצר את העפר לביתו.
מתרצת הגמרא, לְעוֹלָם סובר אמימר כְּרַבִּי יוֹסֵי, והטעם שהצריך אמימר שיכניס היוצר את העפר לתוך ביתו, היינו כיון דבְּאַתְרֵיהּ דַּאֲמֵימַר לֹא הֲוָה עַפְרָא – במקומו של אמימר לא היה מצוי אפילו עפר שחור ליצירת טיט, והיו צריכים להביאו ממקום רחוק, ולכן, אִי מְעַיְּילֵי עַפְרָא – אם כבר הכניס היוצר עפר זה לתוך ביתו, סַמְכָא דַּעְתֵּיהּ – סומכת דעתו של כל אחד מהם על חבירו שישלים את תנאו, וְיָהִיב לֵיהּ זוּזֵי – וכיון שנתן מעות ליוצר, אם יחזור בו אחד מהם יצטרך לקבל על עצמו מי שפרע, וכפי שהתבאר לעיל, ובאופן זה אין חשש ריבית. וְאִי לֹא – אך אם עדיין לא הכניס היוצר את העפר לתוך ביתו, לֹא סַמְכָא דַּעְתֵּיהּ – אין דעתם סומכת זה על זה, ויכול כל אחד מהם לחזור בו, ולכן באופן זה יש חשש ריבית בפסיקת המעות.
שנינו במשנה, 'וּפוֹסֵק עִמּוֹ כַּשַּׁעַר הַגָּבוֹהַּ', כלומר, רשאי לפסוק עמו שאם יתייקרו המחירים יתן לו כפי המחיר עתה, שהוא זול, ואם יוזלו המחירים יתן לו כפי השער הזול. מביאה הגמרא מעשה בענין דומה: הַהוּא גַבְרָא דְּיָהַב זוּזֵי לִנְדוּנְיָא דְּבֵי חֲמוּהַּ – מעשה בחתן שקיבל מחמיו מעות כדי לקנות בהם תכשיטים לכלתו לצורך הנישואין, ונתן את המעות למוכר תכשיטים, לְסוֹף זַל נְדוּנְיָא – ולאחר זמן, קודם שקיבל את התכשיטים מהמוכר, הוזלו מחיריהם, ורוצה עתה החתן שיתן לו המוכר את התכשיטים לפי השער הזול, והמוכר רוצה ליתנם לו לפי שער היוקר, כפי שהיה בזמן שנתן לו את המעות. אֲתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא – באו שניהם לדין לפני רב פפא, אָמַר לֵיהּ רב פפא לקונה, אִי פָּסַקְתְּ כַּשַּׁעַר הַגָּבוֹהַּ – אם פסקת עמו בפירוש שתשלם לו כפי המחיר הזול, בין אם יתייקרו התכשיטים ובין אם יוזלו, שְׁקוֹל כִּי הַשְׁתָּא – טול את התכשיטים לפי מחירם עתה, שהוא זול יותר. וְאִי לֹא פָּסַקְתְּ – אך אם לא פסקת בפירוש כלום, אלא קנית אותם בסתם ללא כל תנאי, שְׁקוֹל כִּי מֵעִיקָּרָא – טול אותם כפי שוויים בעת הקניה, שהיו יקרים יותר. וּמַאן דְּהָדַר בֵּיהּ מִנַּיְיכוּ – ואותו אחד מביניכם שיחזור בו מהמקח כולו, מְקַבֵּל עליו קללת מִי שֶׁפָּרַע.
