גמרא
שנינו במשנה, 'שהנפח קשה כמשאוי'. הגמרא מביאה מחלוקת בענין הגירסא הנכונה במשנתנו, ומבארת את הנפקא מינה להלכה: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, אַבַּיֵי אָמַר, לשון 'קָשֶׁה כְּמַשּׂוֹי' תְּנָן במשנתנו, והיינו נִיפְחָא כְּתִיקְלָא – הנפח הוא כמשקל, וְאִם הוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ שְׁלֹשָׁה קַבִּין, חַיָּב, כְּלוֹמַר, אִם שָׂכַר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ לֶתֶךְ חִטִּין, וְהֵבִיא עָלֶיהָ לֶתֶךְ שְׂעוֹרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׂעוֹרִין קַלִּין הֵן מִן הַחִטִּין, וכיון שה'לתך' הוא מידת נפח נמצא שלא הוסיף במשקל, מכל מקום כֵּיוָן שֶׁהַשְּׂעוֹרִים נְפוּחִין יוֹתֵר מִן הַחִטִּין, הֲרֵי הֵן חֲשׁוּבִין כְּמִשְׁקַל הַחִטִּין, וְאִם הוֹסִיף עֲלֵיהֶן שְׁלֹשָׁה קַבִּין, חַיָּב, כשם שאם היה מוסיף שלשה קבין על לתך החטים היה חייב, כך אם הוסיף שלשה קבין על לתך השעורים, חייב. וְרָבָא אָמַר, לשון 'קָשֶׁה לְמַשּׂוֹי' תְּנָן במשנתנו, והיינו כאשר תִּיקְלָא כִּי תִּיקְלָא – משקל השעורים כנגד משקל החטים, וְנִיפְחָא הֲוֵי תּוֹסֶפֶת, אך אין הנפח לבדו משלים כנגד המשקל החסר, אלא רק אם היה המשקל שווה, ובנוסף לכך היה נפח, חייב, כְּלוֹמַר, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה מִן הַשְּׂעוֹרִים כְּמִשְׁקַל הַחִטִּין [ולא די ב'לתך' כנגד 'לתך', כיון שלתך שעורים קל מלתך חטים], שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַמִּשְׁקָל אֶחָד, הֲרֵי הַנֶּפַח תּוֹסֶפֶת וקשה הוא על המשא הקיים, וְחַיָּב. נמצא, שלְאַבַּיֵי, אִם שָׂכַר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ לֶתֶךְ חִטִּים, וְהֵבִיא עָלֶיהָ לֶתֶךְ וּשְׁלֹשֶׁת קַבִּין שְׂעוֹרִים, חַיָּב, כיון שהנפח של השעורים משלים וקשה כמו המשקל. ואילו לְרָבָא אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיָּבִיא שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה סאה של שְׂעוֹרִים, שֶׁהֵן כְּמִשְׁקַל לֶתֶךְ חִטִּין, שהם חמשה עשר סאים של חטים, וְהַנֶּפַח של השעורים תּוֹסֶפֶת הוּא.
וְהָא דִּתְנָן – ומה ששנינו במשנתנו, 'כַּמָּה יוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ וִיהֵא חַיָּב, סוּמְכוּס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר סְאָה לַגָּמָל, וּשְׁלֹשֶׁת קַבִּין לַחֲמוֹר', ומשמע לכאורה כדברי אביי, שהרי לרבא צריך להוסיף שלשה קבין לחמור מלבד שש עשרה הסאים של השעורים, אוֹקְמַהּ רָבָא – העמיד רבא את משנתנו בִּדְלֹא שַׁנֵּי – באופן שלא שינה, אֶלָּא שכר כדי להביא חִטִּים, וְהֵבִיא חִטִּים, או ששכר להביא שְׂעוֹרִים, וְהֵבִיא שְׂעוֹרִים, שאִם הוֹסִיף עָלֶיהָ שְׁלֹשֶׁת קַבִּין, חַיָּב. וְהִלְכְתָא כְּרָבָא – וההלכה היא כדברי רבא.
הגמרא מביאה ברייתא העוסקת באופנים נוספים של נשיאת משאות, כמה היא תוספת העשויה לגרום לנזק: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, קַב לְכַּתָּף – השוכר סבל הנושא משאות בכתפו, והוסיף לו קב יותר מכפי ששכרו, וְאַדְרֵיב לָעֲרֵיבָה – שיעור 'לתך' שהוסיף האדם לסירה קטנה, ושיעור כּוֹר שהוסיף האדם לַסְּפִינָה, ושיעור שְׁלֹשֶׁת כּוֹרִין לְבוּרְנֵי [-לאניה] גְּדוֹלָה, כל אלו הם שיעורים העשויים לגרום לנזק, ואם אכן ניזוק הכתף או שטבעה הספינה, חייב בנזקים.
אָמַר רַב פָּפָּא, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מברייתא זו שסְתָם סְפִינְתָּא תְּלָתִין כּוֹרִין – משאה של סתם ספינה הוא שלשים כורים, ומבאר הרי"ף כיצד יש ללמוד זאת, מִדְּקָתָּנֵי – מכך ששנינו גַּבֵּי לֶתֶךְ שֶׁל חֲמוֹר, שאִם הוֹסִיף שְׁלֹשֶׁת קַבִּין, שֶׁהֵן חֵלֶק אֶחָד מִשְּׁלֹשִׁים חֲלָקִים, חַיָּב, שַׁמְעִינָן מִינָּהּ – יש ללמוד מכך, שֶׁכָּל מִי שֶׁמּוֹסִיף עַל הַשִּׁעוּר הָרָאוּי חֵלֶק מִשְּׁלֹשִׁים חֲלָקִים, חַיָּב, וּלְפוּם הָכֵי – ולפי חשבון זה, כֵּיוָן דְּקָתָּנֵי – כיון ששנינו בברייתא ששיעור החיוב הוא בתוספת כּוֹר לַסְּפִינָה, קָא גָּמַר מִינַּהּ – למד מכך רַב פָּפָּא שֶׁסְּתָם סְפִינָה שְׁלֹשִׁים כּוֹר, דַּהֲוֵי כּוֹר חֵלֶק אחד מִשְּׁלֹשִׁים חֲלָקִים.
שנינו בברייתא שאם הוסיף קַב לְכַּתָּף הרי זה חייב. תמהה הגמרא, אִם אִיתָא דְּלֹא מָצִי – אם אכן אותו סבל אינו יכול לשאת משא זה בלא להינזק, הרי בַּר דַּעַת הוּא, נִשְׁדְּיֵיהּ – היה לו להשליך את המשא מעל כתפו, ומדוע חייב השוכרו בתשלום נזקו. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵי, בְּשֶׁחֲבָסוֹ לְאַלְתַּר – שנפל תחתיו מיד, ולא הספיק להשליך את המשא מעליו. רָבָא אָמַר, אֲפִלּוּ תֵּימָא בְּשֶׁלֹּא חֲבָסוֹ – ניתן להעמיד את הברייתא גם באופן שלא השליך את המשא מיד, ולֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה הברייתא להשמיע שיעור זה, אֶלָּא לְאַגְרָא יְתֵירָא – לגבי קבלת שכר על עבודתו, שיכול הוא לתבוע מהשוכרו שכר גבוה יותר, מחמת שהכביד עליו יותר מהראוי. רַב אַשִּׁי אָמַר, אין זו קושיא מדוע לא השליך את המשא, כיון שאותו סבל קָסָבַר בדעתו, מֵחֲמַת חוּלְשָׁא הוּא – שהוא חש בכובד גדול מחמת חולשת גופו, וחשב שלאחר שעה יתחזק ויוכל לשאת את המשא, ולכן לא השליכו מעליו, וכיון שכך חייב השוכרו בנזקו, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – וההלכה היא כדברי רב אשי.
משנה
כָּל הָאוּמָּנִין – קבלנים המקבלים עבודה לעשות בביתם, שׁוֹמְרֵי שָׂכָר הֵן על אותו החפץ שהם עוסקים בו, וחייבים בגניבה ואבידה, לפי שיש להם הנאה מכך שהם יכולים לתפוס את החפץ כ'משכון' עד שישלמו להם את שכרם. וְכֻלָּן – כל האומנים, שֶׁסיימו את מלאכתם ואָמְרוּ לבעל החפץ טֹל אֶת שֶׁלָּךְ וְאחר כך הָבֵיא מָעוֹת, הרי גילה האומן דעתו שאינו תופס את החפץ תמורת שכרו, ונעשה מכאן והלאה שׁוֹמֵר חִנָּם, הפטור מגניבה ואבידה, וחייב רק בפשיעה.
האומר לחבירו שְׁמוֹר לִי היום וְאֶשְׁמֹר לָךְ מחר, הרי כל אחד מהם נחשב שׁוֹמֵר שָׂכָר, כיון שתמורת שמירתו היום ישמור לו חבירו ביום אחר. האומר לחבירו שְׁמוֹר לִי חפץ זה, וְאָמַר לוֹ 'הַנַּח לְפָנַי', הרי זה שׁוֹמֵר חִנָּם [אבל אם אמר לו רק 'הנח', או 'הנח לפניך' אינו נחשב אפילו כשומר חנם, ופטור לגמרי].
