פסקי הלכות, מסכת בבא מציעא, פרק שביעי (ב)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

יב. רשאי בעל הפרה להרעיב פרתו ולסגפה כדי שתאכל הרבה מן הדייש, ורשאי השוכר להאכילה פקיעי עמיר כדי שלא תאכל הרבה מן הדייש, כיוצא בו רשאי בעה"ב להשקות פועלים יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה, ורשאין פועלין לטבול פתן בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה, אבל אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום או לדוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית, ולא יהיה מרעיב ומסגף עצמו ומאכיל מזונותיו לבניו מפני גזל מלאכתו של בעה"ב, שהרי תשש כחו ותחלש דעתו ולא יעשה מלאכה בכח. (הלכות שכירות פרק יג)

יג. אסור לפועל לאכול ממה שהוא אוכל אכילה גסה שנאמר כנפשך שבעך, ומותר לו למנוע את עצמו עד מקום היפות ואוכל, ויש לו לאכול קישות אפילו בדינר וכותבת אפילו בדינר אף על פי ששכרו במעה כסף שנאמר כנפשך שבעך, אבל מלמדין את האדם שלא יהיה רעבתן ויהיה סותם את הפתח בפניו, היה משמר ד' או ה' ערמות לא ימלא כרסו מאחת מהן אלא אוכל מכל אחת ואחת לפי חשבון. (הלכות שכירות פרק יב הלכה יא)

יד. הקוצר והדש והזורה והבורר והמוסק והבוצר והדורך וכל כיוצא במלאכות אלו הרי הם אוכלין מן התורה. (הלכות שכירות פרק יב הלכה ח)

טו. היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים שנאמר בכרם ואכלת ענבים, והעושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחרת, ולא יאכל ענבים ודבר אחר, ולא יאכל בפת ולא במלח ואם קצץ על בעל הבית על שיעור מה שיאכל אוכל אותו בין במלח בין בפת בין בכל דבר שירצה, אסור לפועל למוץ בענבים שנאמר ואכלת ענבים, ולא יהיו בניו או אשתו מהבהבין לו השבלין באור שנאמר ואכלת ענבים כנפשך ענבים כמות שהן וכן כל כיוצא בזה. (הלכות שכירות פרק יב הלכה י)

טז. פרה של ישראל שהיה כהן דש בה בתרומה ובתרומת מעשר של ודאי, וכן פרות הדשות במעשר שני, ופרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך אינו עובר עליהן משום בל תחסום, אבל מפני מראית העין אם היו דשות בתרומה ומעשר שני מביא מעט מאותו המין ותולה להן בקרסטלין שבפיהן. (הלכות שכירות פרק יג הלכה ד)

יז. ישראל הדש בפרתו של עכו"ם עובר משום בל תחסום, והעכו"ם הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום, אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה, ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת, הרביץ לה ארי מבחוץ או שהרביץ בנה מבחוץ, הרי שצמאה ואינו משקה אותה, פרס עור ע"ג הדייש כדי שלא תאכל, כל זה וכיוצא בו אסור ואינו לוקה, היה הדבר שהיא עושה בו רע לבני מעיה ומזיקה, או שהיתה חולה ואם תאכל מזה מתרזת מותר למנעה, שלא הקפידה תורה אלא על הנאתה והרי אינה נהנית. (הלכות שכירות פרק יג הלכה ג)

יח. כל המונע הבהמה מלאכול בשעת מלאכתה לוקה שנאמר לא תחסום שור בדישו, אחד שור ואחד כל מיני בהמה וחיה בין טמאין בין טהורין ואחד הדישה ואחד כל שאר המלאכות של גידולי קרקע ולא נאמר שור בדישו אלא בהווה, והחוסם את הפועל פטור, אחד החוסם אותה בשעת מלאכה ואחד החוסם אותה מקודם ועשה בה מלאכה והיא חסומה אפילו חסמה בקול לוקה, שכר בהמה וחסמה ודש בה לוקה ומשלם לבעלים ארבעת קבין לפרה ושלשת קבין לחמור שמשעת משיכה נתחייב במזונותיה ואינו חייב מלקות עד שידוש בה חסומה. (הלכות שכירות פרק יג הלכה ב)

יט. כל העושה מלאכה בשני מיני בהמה או חיה כאחד והיה אחד מהן מין טהורה והשני מין טמאה הרי זה לוקה בכל מקום שנאמר לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, אחד החורש או הזורע או המושך בהם עגלה או אבן כאחד או הנהיגם כאחד ואפילו בקול לוקה שנאמר יחדיו מכל מקום, אבל המזווגן פטור עד שימשוך או ינהיג. (הלכות כלאים פרק ט הלכה ז)

כ. מותר להכניס שני מינין לסהר אחד, ואם ראה אותם רובעים זה את זה אינו זקוק להפרישן, ואסור לישראל ליתן בהמתו לעכו"ם להרביעה לו. (הלכות כלאים פרק ט הלכה ב)

כא. אין העדים נזקקין לראות המנאפים שהערו זה בזה והכניס כמכחול בשפופרת, אלא משיראו אותן דבוקין זה עם זה כדרך כל הבועלין הרי אלו נהרגין בראיה זו, ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה. (הלכות איסורי ביאה פרק א הלכה יט)

כב. המרכיב זכר על נקבה שאינו מינו בין בבהמה בין בחיה ובעוף ואפילו במיני חיה שבים הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים, ואחד בהמה חיה ועוף שלו או של חבירו, ואינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת, אבל אם העלם זה על זה בלבד או שעוררן בקול מכין אותו מכת מרדות. (הלכות כלאים פרק ט הלכה א)

כג. ולא יסתכל בבהמה ובחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה, ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת מפני שהן עסוקין במלאכתן לא יבואו לידי הרהור. (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה כ)

כד. שומרי גתות וערמות וכל דבר התלוש מן הקרקע שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר אוכלין מהלכות מדינה שהשומר אינו כעושה מעשה, אבל אם עשה באיבריו בין בידיו בין ברגליו אפילו בכתפיו הרי זה אוכל מן התורה. (הלכות שכירות פרק יב הלכה ט)

כה. אסור לפועל לאכול ממה שהוא אוכל אכילה גסה שנאמר כנפשך שבעך, ומותר לו למנוע את עצמו עד מקום היפות ואוכל, ויש לו לאכול קישות אפילו בדינר וכותבת אפילו בדינר אף על פי ששכרו במעה כסף שנאמר כנפשך שבעך, אבל מלמדין את האדם שלא יהיה רעבתן ויהיה סותם את הפתח בפניו, היה משמר ד' או ה' ערמות לא ימלא כרסו מאחת מהן אלא אוכל מכל אחת ואחת לפי חשבון. (הלכות שכירות פרק יב הלכה יא)

כו. הפועלים שלא הלכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ואין שותין יין שעדיין אינן עושין אלא בענבים בלבד, ומשידרכו בגת ויהלכו בה שתי וערב יש להן לאכול מן הענבים ולשתות מן התירוש שהרי הן עושין בענבים וביין. (הלכות שכירות פרק יב הלכה יב)

כז. הבהמה אוכלת כל זמן שהיא עושה בגידולי קרקע בין במחובר בין בתלוש, ואוכלת ממשאוי שעל גבה עד שתהיה פורקת ובלבד שלא יטול בידו ויאכילנה. (הלכות שכירות פרק יג הלכה א)

כח. פועל שהיה עושה הוא ואשתו ובניו ועבדיו והתנה עם הבעה"ב שלא יאכלו ממה שהן עושין לא הוא ולא הם הרי אלו אינן אוכלין, בד"א בגדולים מפני שיש בהם דעת והרי מחלו אבל קטנים אינו יכול לפסוק עליהם שלא יאכלו שאינן אוכלין משל אביהן או משל אדוניהם אלא משל שמים. (הלכות שכירות פרק יב הלכה יד)

כט. פועל שאמר תנו לאשתי ובני מה שאני אוכל או שאמר הריני נותן מעט מזה שנטלתי לאכול לאשתי ובני אין שומעין לו שלא זכתה תורה אלא לפועל עצמו, אפילו נזיר שהיה עושה בענבים ואמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו. (הלכות שכירות פרק יב הלכה יג)

ל. שכר פועלין לעשות בנטע רבעי שלו הרי אלו לא יאכלו, ואם לא הודיעם פודה ומאכילן. (הלכות שכירות פרק יב הלכה ז)

לא. ארבעה שומרים נאמרו בתורה ושלשה דינין יש להם, ואלו הן הארבעה שומרין שומר חנם, והשואל, ונושא שכר, והשוכר.

ואלו הן שלשה דינין שלהן: ש"ח שנגנב הפקדון ממנו או אבד ואין צריך לומר אם נאנס הפקדון אונס גדול כגון שהיתה בהמה ומתה או נשבית ה"ז נשבע ששמר כדרך השומרין ופטור שנאמר וגונב מבית האיש וגו' ונקרב בעל הבית אל האלהים, השואל משלם הכל בין שאבד דבר השאול או נגנב בין שארעו אונס גדול מזה כגון שמתה הבהמה השאולה או נשברה או נשבית שכך כתוב בשואל ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם, נושא שכר או השוכר שניהם דין אחד יש להן אם נגנב או אבד הדבר השכור או שנטל שכר על שמירתו הרי אלו משלמים, ואם ארעו אונס גדול מזה כגון שהיתה בהמה ומתה או נשברה או נשבית או נטרפה הרי אלו נשבעין שנאנסה ופטורין שנאמר ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' וגו' וכתיב אם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו וגו', נמצאת אומר שומר חנם נשבע על הכל, והשואל משלם את הכל חוץ מן המתה בשעת מלאכה כמו שיתבאר, נושא שכר והשוכר משלמין את האבידה ואת הגניבה ונשבעין על האונסין הגדולים כגון שבורה ושבויה ומתה וטריפה, או שאבד הדבר בספינה שטבעה בים או נלקח בלסטים מזויין וכל כיוצא באלו משאר אונסין הגדולים. (הלכות שכירות פרק א הלכות א-ב)

לב. שומרי גתות וערמות וכל דבר התלוש מן הקרקע שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר אוכלין מהלכות מדינה שהשומר אינו כעושה מעשה, אבל אם עשה באיבריו בין בידיו בין ברגליו אפילו בכתפיו הרי זה אוכל מן התורה. (הלכות שכירות פרק יב הלכה ט)

לג. מתה הבהמה כדרכה ה"ז אונס והרועה פטור, סגפה ומתה אינו אונס, תקפתו ועלתה לראשי צוקין ותקפתו ונפלה הרי זה אונס, העלה לראשי צוקין או שעלתה מאליה והוא יכול למנעה ולא מנעה אף על פי שתקפתו ונפלה ומתה או נשברה חייב שכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, וכן רועה שהעביר הבהמות על הגשר ודחפה אחת מהן לחבירתה ונפלה לשבולת הנהר ה"ז חייב שהיה לו להעבירן אחת אחת שאין השומר נוטל שכר אלא לשמור שמירה מעולה והואיל ופשע בתחלה והעבירן כאחד אף על פי שנאנס בסוף בעת הנפילה הרי הוא חייב. (הלכות שכירות פרק ג הלכה ט)