כ וַיָּ֤קָם אִיּוֹב֙ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־מְעִל֔וֹ וַיָּ֖גָז אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּפֹּ֥ל אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃ כא וַיֹּאמֶר֩ עָרֹ֨ם יָצָ֜תִי מִבֶּ֣טֶן אִמִּ֗י וְעָרֹם֙ אָשׁ֣וּב שָׁ֔מָּה יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַֽיהוָ֖ה לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ׃ כבבְּכָל־זֹ֖את לֹֽא־חָטָ֣א אִיּ֑וֹב וְלֹֽא־נָתַ֥ן תִּפְלָ֖ה לֵֽאלֹהִֽים׃
֍ ֍ ֍
(כ) וַיָּקָם אִיּוֹב כדי לברך את ה' בעמידה, וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ על מיתת בניו, כדין קריעת הבגדים על מת מקרוביו, וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ לאות צער על אבדן ממונו [שלא אסרה התורה אלא עשיית קרחה על מת, אך על אבידת ממון הדבר מותר], וַיִּפֹּל אַרְצָה, וַיִּשְׁתָּחוּ.
(כא) וַיֹּאמֶר איוב, אמנם אם היו הבנים והקנינים חלק מגוף האדם, היה לו מקום להתרעם על כך שניטלו ממנו שלא במשפט, אך הרי עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, ללא בנים וללא קנינים,וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה – אל האדמה, שמשם נוצר האדם, לאחר מיתתי, ולכן אין לי מה להתרעם על הדבר, ואמנם אם הייתי משיג את הקנינים בכח עצמי היה לי מקום להתרעם על כך שניטלו ממני, אך הרי את הבנים והקנינים ה' נָתַן, וַה' לָקָח אותם עתה, ולכן אין שום מקום לתרעומת, אלא יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ.
(כב) בְּכָל זֹאת – על אף המקרים הרעים שאירעו לו, לֹא חָטָא אִיּוֹב לכפור בהשגחת ה', וְלֹאנָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים לומר שאינו מנהיג את העולם בצדק, אלא האמין בה' ובהשגחתו, והחליט בדעתו שאין כל עול בכך שניטלו ממנו דברים שניתנו לו כטובה וחסד מאת ה', ולכן נשאר בתמימותו ובאמונתו בה'.
