הגמרא ממשיכה לדון בהלכות בר מצרא: הַנֵּי זוּזֵי טָאבֵי וְזוּזֵי תִּיקְלֵי – אם באו הלוקח והמצרן, ושניהם רוצים לקנות את הקרקע, אלא שלאחד מהם יש מטבעות טובות יותר במשקלן, ולחבירו יש מטבעות חריפות יותר המתקבלות בכל מקום, לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מִיצְרָא – אין בזה דין בר מצרא, ויכול המוכר לומר שהוא מעדיף את המעות שביד הקונה השני, ואין המצרן יכול להכריחו למכור לו ולקבל את המעות שבידו. וכן אם הלוקח והמצרן שלחו את מעותיהם ביד שליחים, הַנֵּי שָׁרוּ – של הלוקח הם מעות פתוחים, שניתן לראותם ולמנותם מיד, וְהַנֵּי צָרוּ – ואילו המעות של המצרן חתומים וצרורים, ואין השליח מסכים לפותחם מחשש שיטען המשלח שהיו שם מטבעות מרובות יותר, ורוצה הוא להשאיר את הצרור חתום, לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מִיצְרָא – אין בזה משום דין בר מצרא, כיון שיכול המוכר לומר שהוא זקוק למעות כעת, ואינו רוצה להמתין.
ואם בא הלוקח לקנות את הקרקע, ואָמַר המצרן, אַטְרַח וְאַיְיתֵּי זוּזֵי – אטרח ואמצא מעות לשלם ולקנות את הקרקע לעצמי, לֹא נַטְרִינָן לֵיהּ – אין ממתינים לו, כיון שיכול המוכר לומר שהוא זקוק למעות כעת, ואינו רוצה להמתין עד שיטרח הלה להשיג מעות. אך אם אמר המצרן אֵיזִיל וְאַיְיתֵּי זוּזֵי – אלך לביתי ואביא מעות שכבר יש לי שם, ואיני צריך לטרוח אחריהם, חָזֵינַן – אנו רואים ואומדים אותו, אִי אִינִישׁ דְּאָמִיד הוּא – אם הוא אדם עשיר, דְאָזִיל וּמַיְיתֵי – שמן הסתם אכן ילך לביתו ויביא מעות אלו, נַטְרִינָן לֵיהּ – אנו ממתינים לו. וְאִי לֹא – אך אם אינו עשיר, ואינו אמוד שיהיה לו בביתו סכום זה, לֹא נַטְרִינָן לֵיהּ – אין ממתינים לו, ורשאי המוכר למכור את הקרקע מיד ללוקח.
באופן שאַרְעָא דְּחַד – הקרקע עצמה שייכת לאדם אחד, וּבָתֵּי דְּחַד – והבתים הבנויים עליה שייכים לאדם אחר, מָארֵי אַרְעָא מְעַכֵּב אַמָּארֵי בָּתֵּי – בעל הקרקע מעכב על בעל הבתים שלא ימכרם לאחרים אלא לו עצמו, מדין בר מצרא, כיון שנח לו שיהיו בתיו על הקרקע שלו, ויש בכך משום עשיית הישר והטוב. וּמָארֵי בָּתֵּי לֹא מְעַכֵּב אַמָּארֵי אַרְעָא – אך בעל הבתים אינו יכול לעכב את על הקרקע מלמכור את הקרקע לאדם אחר [והטעם לכך יבואר להלן]. ובאופן שאַרְעָא דְּחַד וְדִיקְלֵי דְּחַד – היתה הקרקע של אחד והדקלים [או שאר אילנות] שעליה של אדם אחר, מָארֵי אַרְעָא מְעַכֵּב אַמָּארֵי דִיקְלֵי – בעל הקרקע יכול לעכב על בעל הדקלים, שלא ימכרם לאדם אחר, מָארֵי דִיקְלֵי לֹא מְעַכֵּב אַמָּארֵי אַרְעָא – אך בעל הדקלים אינו מעכב על בעל הקרקע שלא ימכור את הקרקע לאחרים. וְקָא מְפָרְשֵׁי רַבָּנָן – ופירשו רבותינו, דְּהַאי דְּאַמְרִינָן – שדין זה שאמרנו כאן, דמָּארֵי אַרְעָא מְעַכֵּב אַמָּארֵי בָּתֵּי וְאַמָּארֵי דִיקְלֵי – שבעל הקרקע יכול לעכב על בעל הבתים או הדקלים שלא ימכרם לאחרים, הַנֵּי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵית לֵיהּ לְמָּארֵי בָּתֵּי אוֹ לְמָּארֵי דִיקְלֵי זְכוּתָא בְּאַרְעָא – היינו רק באופן שאין לבעל הבתים או לבעל הדקלים זכות בקרקע עצמה, מִשּׁוּם הָכֵי אִית לֵיהּ לְמָּארֵי אַרְעָא לְעַכּוֹבֵי עֲלַיְיהוּ – ולכן יכול בעל הקרקע לעכב אותם שלא ימכרו את בתיהם או דקליהם לאחרים, וְלֵית לְהוּ לְזַבּוֹנִינְהוּ אֶלָּא לְמַאן דְּבָעֵי – ואין להם למוכרם אלא למי שבעל הקרקע רוצה בו, אוֹ דְּשָׁקִיל לְהוּ לְנַפְשֵׁיהּ – או שיקנה אותם בעל הקרקע לעצמו, דְּאִי לֹא – שהרי באופן זה יכול הוא לומר להם שאם לא יסכימו לכך, אָמַר לֵיהּ – יאמר בעל הקרקע לבעל הבית עֲקוֹר את בִּנְיָנָךְ מהקרקע שלי, אוֹ שיאמר לבעל הדקלים עקור דִיקְלֵי דִילָךְ וְזִיל (שקול) – עקור את דקליך ולך. אֲבָל הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ לְמָּארֵי בָּתֵּי אוֹ לְמָּארֵי דִיקְלֵי זְכוּתָא בְּהַהִיא אַרְעָא – אבל באופן שיש לבעל הבתים או הדקלים זכות באותה קרקע, לְמִקְבַּע בָּהּ הָנָךְ בָּתֵּי אוֹ הָנָךְ דִּיקְלֵי – לקבוע ולהחזיק בקרקע זו בית או דקל, כְּגוֹן הַהִיא דִּתְּנַן – וכגון באופן ששנינו במשנה (ב"ב פא.), הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שדה שֶׁל חֲבֵרוֹ, לֹא קָנָה יחד עימה קַרְקַע, וכשמתייבשים האילנות מסתלק הלה מהקרקע לגמרי ואינו יכול ליטוע שם עצים אחרים, אך אם קנה שְׁלֹשָׁה אילנות, קָנָה יחד עמם גם קַרְקַע, ואף אם יתייבשו העצים יוכל ליטוע אחרים במקומם. ודוגמא נוספת לכך, וּכְגוֹן הַהוּא דְּאַמְרִינָן בגמרא (ב"ב לז.), פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, שאם מָכַר האדם לחבירו קַרְקַע, וְשִׁיֵּיר אִילָנוֹת לְפָנָיו – והשאיר המוכר את האילנות לעצמו, יֵשׁ לוֹ קַרְקַע – בודאי כוונתו להשאיר לעצמו גם קרקע, וַאֲפִלּוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר שמוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר, וכוונתו למכור לקונה גם יותר ממה שנכתב בפירוש בשטר המכירה, הַנֵּי מִילֵּי – זהו דווקא לגַּבֵּי בּוֹר וְדוּת [-כמין בור הנמצא מעל פני הקרקע ומוקף בגדר] שבחצר, שאם מכר את הקרקע ושייר לעצמו את הבור והדות אין אומרים ששייר לעצמו גם קרקע, כיון דְּלֹא קָא מַכְּחְשֵׁי בְּאַרְעָא – שדברים אלו אינם מכחישים ומחלישים את כח הקרקע, ואין לו סיבה לשייר לעצמו קרקע, אלא מוכר בעין יפה את כל הקרקע, אֲבָל אם שייר לעצמו אִילָנוֹת, דְּקָא מַכְּחְשֵׁי בְּאַרְעָא – שהם מכחישים ומחלישים את כח הקרקע, שַׁיּוּרֵי שִׁיֵּיר – בודאי שייר לעצמו גם את הקרקע הנצרכת לאילנות, דְּאִי לֹא – שהרי אם לא ישייר לעצמו קרקע, אָמַר לֵיהּ – יאמר לו הקונה, עֲקוֹר אִילָנָךְ וְזִיל שְׁקוֹל – עקור את עציך ולך. כָּל חַד מִנְּהוֹן – ובכל אחד מאופנים אלו, שיש לבעל האילנות חלק בקרקע עצמה, וכן אם יש לבעל בתים חלק בקרקע עצמה, אִית לֵיהּ לְעַכּוֹבֵי אַחַבְרֵיהּ – יכול בעל האילנות או הבתים לעכב על חבירו שלא ימכור את הקרקע לאדם אחר, אלא לו, וְכָל חַד מִנְּהוֹן אִית לֵיהּ לְעַכּוֹבֵי אַחַבְרֵיהּ – וכל אחד מהם יכול לעכב על חבירו שלא ימכרנה לאדם אחר אלא לו, וְכָל חַד מִנְּהוֹן אִית לֵיהּ דִּינָא דְבַר מִיצְרָא בִּזְבִינָא דְחַבְרֵיהּ – ולכל אחד מהם יש דין בר מצרא לגבי מכירת חבירו, שאם מכר חבירו את חלקו לאדם אחר, יכול הוא לתת מעות לקונה ולהוציא מידיו את המקח לעצמו. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
