מלוה ולוה שבאו לפנינו לדין על קרקע שניתנה למשכון ביד המלוה, לאחר שאכל את פירותיה שלש שנים, המַלְוֶה אוֹמֵר שקיבל את הקרקע לחָמֵשׁ שנים, ויש לו זכות לאכול את פירות הקרקע שנתיים נוספות, וְלֹוֶה אוֹמֵר שנתן את הקרקע למלוה למשך שָׁלֹשׁ שנים בלבד, ועל המלוה להחזיר לו את הקרקע. אָמַר לֵיהּ הלוה למלוה, הָבֵא את שְׁטָרְךָ, ונראה אם כתוב בו שלש שנים או חמש שנים, אָמַר לֵיהּ המלוה, אִירְכַּס לִי – אבד לי השטר. אָמַר רַב יְהוּדָה, מַלְוֶה נֶאֱמָן, ואוכל הוא את פירות הקרקע שנתיים נוספות, והטעם לכך, דְּאִי בָּעֵי – שהרי אם היה רוצה לשקר, אָמַר – היה יכול לטעון ולומר לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי – קניתי ממך את הקרקע, שהרי לאחר שאדם משתמש בקרקע שלש שנים, נאמן הוא לטעון שקנאה ואבד שטרו.
אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִּׁי, אֶלָּא מֵעַתָּה, שבכל מקום שיכול המלוה לטעון שהקרקע שלו, נאמן הוא גם לטעון שיש לו עדיין זכות לאכול את פירותיה, הַנֵּי מַשְׁכַּנְתָּא דְּסוּרָא – אותה משכונת קרקע שהיו רגילים לכתוב בסורא, דְּכָתְבֵי הָכֵי – שהיו כותבים בשטר זה כך, 'בְּמִשְׁלַם שְׁנִין אִלֵּין תֵּיפּוּק אַרְעָא דָא בְּלֹא כֶּסֶף' – כשיסתיימו שנים אלו שבהם יאכל המלוה את פירות הקרקע, תצא מידו קרקע זו בלא שיצטרך הלוה לשלם לו כסף, כי אכילת הפירות של אותם שנים תהיה תמורת החוב, הֵיכָא דְכַבְשֵׁיהּ לִשְׁטָר מַשְׁכַּנְתָּא – אם יכבוש ויטמין המלוה את השטר הזה שבו כתוב שניתנה לו הקרקע בתורת משכון, וימתין שיעברו שלש שנים שבהם יאכל את פירות הקרקע, וְאָמַר לֵיהּ לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי – ויטען המלוה שקנה את הקרקע מהלוה, הָכִי נַמִי דִמְהֵימָן – האם אכן יהא נאמן המלוה בטענה זו, והרי לא מסתבר שיתקנו חכמים תקנה כזו שיכול הלוה להפסיד בה את כל הקרקע שלא כדין.
אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, הָא תַקִּינוּ רַבָּנָן – הרי מחמת כן תקנו חכמים דְּכָארֵי כַּרְיָא – שבעל הקרקע הוא שכורה ומתקן את החריץ שדרך לכרות סביב גבולות השדה, וְיָהִיב טַסְקָא – והוא שנותן את המס למלך על קרקע זו, וזו ראיה שהקרקע שלו, ואין המלוה יכול לטעון שקנה ממנו את הקרקע, הגם שאכל את פירותיה כמה שנים.
המשיך רבינא ושאל את רב אשי, אַרְעָא דְּלֵית לָהּ לֹא כַּרְיָא – קרקע שאין לה חריץ שצריך לכרותו, וְלֹא טַסְקָא – ואין צורך לשלם עליה מס, מַאי – מה דינה, וכיצד ימנע הלוה מהמלוה לטעון שהקרקע שייכת לו, לאחר שיאכל את פירותיה שלש שנים.
אָמַר לֵיהּ רב אשי, אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמַחוֹיֵי – היה לו למחות בתוך אותם שלש שנים בפני עדים ולומר להם שלא מכר את הקרקע למלוה, אלא נתנה לו כמשכון בלבד, וכשעושה מחאה כזו אין המלוה יכול לטעון שהקרקע שלו. וְאִי לֹא מָחָא – ואם לא מחה הלוה בתוך אותם שנים, אִיהוּ אַפְסִיד נַפְשֵׁיהּ – הרי הוא שהפסיד לעצמו בכך. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
אדם שנתן את שדהו לאריס, שיעבוד בה תמורת חלק מהפירות, ולאחר זמן האָרִיס אוֹמֵר לְמֶחֱצָה יָרַדְתִּי – הסכמתי להיות אריס בשדה זו על דעת כן שאקבל מחצית מהיבול של הקרקע, וּבַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר, לִשְׁלִישׁ הוֹרַדְתִּיו – הסכמתי להכניסו כאריס לשדותי על מנת שיקבל שליש מהיבול בלבד, מִי מביניהם נֶאֱמָן. ומביאה בזה הגמרא מחלוקת, רַב יְהוּדָה אָמַר, בַּעַל הַבַּיִת נֶאֱמָן, ונותן לאריס שליש. וְרַב נַחְמָן אָמַר, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה, שאם רוב בני המדינה נוהגים לתת מחצה, נוטל האריס מחצה. ואם הרוב נותנים שליש, נוטל שליש. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַב נַחְמָן.
