שנינו במשנה, 'הִמְחָהוּ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי אוֹ אֵצֶל הַשֻּׁלְחָנִי, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו'. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, חוֹזֵר אוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר, כלומר, אם אמר בעל הבית לפועל שהחנווני או השולחני ישלמו לו את שכרו, והפועל הסכים לכך, ואותו חנווני או שולחני לא שילמו לו את שכרו, האם יכול הוא לחזור לבעל הבית ולתובעו, או שלאחר שהתרצה לקבל את שכרו מהם, אין לו תביעה על בעל הבית, אלא עליו לתבוע אותם. ומביאה בזה הגמרא מחלוקת אמוראים, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר, אֵינוֹ חוֹזֵר על בעל הבית, אלא עליו לתבוע את החנווני או השולחני. ורַבָּה אָמַר, חוֹזֵר הוא על בעל הבית.
אָמַר רַבָּה, מְנָא אֲמֵינָא לָהּ – מהיכן אני לומד דין זה, דְּקָתָּנֵי – שהרי שנינו במשנה שאם המחהו אצל חנוני או שולחני 'אֵינוֹ עוֹבֵר', ויש לדייק מכך, שמְעַבַּר הוּא דְּלֹא עָבַר – התועלת של בעל הבית בכך היא רק שאינו עובר באיסור, הָא מְהַדַּר הָדַר – אך אינו נפטר מהפועל לגמרי, ואם לא שילם החנוני או השולחני לפועל, חוזר הוא ותובע שכרו מבעל הבית. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבָּה, דְּדַיְיקָא מַתְנִיתִין כְּוָתֵיהּ – כיון שממשנתנו יש לדייק כדבריו, וכפי שהתבאר.
וְאִי קַשְׁיָא לָךְ – ואם תקשה על דין זה של רבה מהָא דְּאַמְרִינָן בְּגִיטִּין, בְּפִירְקָא קַמָּא – בפרק ראשון (יג:), אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, אדם האומר לחבירו, מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי, ואמר כן בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, כלומר, כשהיו יחד בעל הממון, השומר שהממון בידו, ומקבל הממון, קָנָה, והמנה שביד השומר נעשה של המקבל לגמרי, אף שלא נעשה בו מעשה קנין, דְּאַלְמָא לֹא מָצִי לְמֶהֱדַר – ומוכח משם לכאורה שזהו קנין מוחלט, ואין המקבל יכול לחזור אל הנותן אם השומר לא נתן לו את הממון, אלא עליו לתבוע את השומר בלבד, ואם כן מדוע כאן יכול הפועל לחזור על בעל הבית אם אין החנוני או השולחני נותנים לו את המנה. אין זו קושיא, כיון דהָתָם – שם, 'מָנֶה לִי בְּיָדְךָ' קָאָמַר לֵיהּ – אמר לו הנותן לשון 'מנה לי בידך', דְּקָא מַקְנֵי לֵיהּ לְהַאי מַאי דְּאִית לֵיהּ גַּבֵּיהּ דְּהַאִיךְ – והיינו שמקנה למקבל ממון ממש שיש לו ביד אותו אדם שלישי, וכיון שקנה את אותו הממון, הרי זה כאילו נתנו לו בקנין, ומעתה אין לו תביעה אלא על השומר, שיתן לו את הממון שיש לו בידו. אֲבָל הָכָא – אבל כאן, לגבי בעל הבית האומר לפועל שיטול את שכרו מהחנוני, לֵית לֵיהּ גַּבֵּי חֶנְוָנִי מִידִי דְּמַקְנֵי לֵיהּ לְהַאי – אין לבעל הבית ממון ביד החנוני שיכול הוא להקנותו לפועל, אֶלָּא בְּהַקָּפָה הוּא דְּבָעֵי מִיתָּן לֵיהּ – אלא כוונתו ליטול ממנו בהקפה, שישלם החנוני ממון משלו לפועל, ובעל הבית ישלם לאחר מכן לחנוני, הִלְכָּךְ – ולכן, בִּדְלֹא יָהֵיב לֵיהּ חֶנְוָנִי – אם החנוני לא נתן לפועל כלום, מָצִי לְמֶהֱדַר עַל בַּעַל הַבַּיִת – יכול הפועל לחזור ולתבוע את בעל הבית, שהרי לא קיבל מאומה.
וְאִי קַשְׁיָא לָךְ – ואם יקשה לך על דין זה, הַאי דְּאַמְרִינָן בִּגְמָרָא דִבְנֵי מַעֲרָבָא – מה שאמרו בתלמוד ירושלמי (שבועות פ"ז ה"ה), בְּעִנְיַן חֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ, שאם אמר אדם לחנוני שיתן לפועליו ממון והוא ישלם לו, ולאחר זמן החנוני טוען ששילם לפועלים, והפועלים טוענים שלא קיבלו, שהדין הוא שהחנוני נשבע שנתן לפועלים ונוטל מבעל הבית, והפועלים נשבעים שלא קיבלו ונוטלים מבעל הבית, ואמרו על כך בירושלמי, הֲדָא דְּתֵימָא – דין זה שאמרנו הוא רק בְּאופן שֶׁלֹּא הֶעֱמִידוֹ אֶצְלוֹ, אֲבָל אִם הֶעֱמִיד את הַפּוֹעֲלִים אֵצֶל חֶנְוָנִי, ובמעמד שלשתם אמר לחנוני שישלם את שכרם של הפועלים, אֵין בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב לְפוֹעֲלִים כְּלוּם, כיון שבכך שאמר זאת במעמד שלשתם נפטר בעל הבית מחיובו כלפיהם, ואין להם תביעה אלא על החנוני, דְּאַלְמָא קָנוּ – ומוכח משם שנחשב הדבר כאילו קנו וקיבלו את שכרם מבעל הבית, ואינם יכולים לחזור ולתובעו אף אם לא שילם להם החנוני כלום, וְאַף עַל גַב דְּלֵית לֵיהּ לְבַּעַל הַבַּיִת גַּבֵּי חֶנְוָנִי כְּלוּם – ואפילו שאין לבעל הבית אצל החנוני ממון, ולא הקנה להם ממון ממש. אין זו קושיא, כיון שבְּנֵי מַעֲרָבָא – בני ארץ ישראל, שחיברו את התלמוד ירושלמי, כְּרַב שֵׁשֶׁת סְבִירָא לְהוּ – סוברים הם כרב ששת, דְּאָמַר, אֵינוֹ חוֹזֵר – אין הפועל חוזר על בעל הבית, וכפי שהובא בתחילת הסוגיא כאן, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – ואין אנו פוסקים הלכה כרב ששת, אלא כרבה.
