יד צֶ֣דֶק לָ֭בַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁ֑נִי כִּמְעִ֥יל וְ֝צָנִ֗יף מִשְׁפָּטִֽי׃ טו עֵינַ֣יִם הָ֭יִיתִי לַֽעִוֵּ֑ר וְרַגְלַ֖יִם לַפִּסֵּ֣חַ אָֽנִי׃ טז אָ֣ב אָֽ֭נֹכִ֥י לָֽאֶבְיוֹנִ֑ים וְרִ֖ב לֹֽא־יָדַ֣עְתִּי אֶחְקְרֵֽהוּ׃ יז וָֽ֭אֲשַׁבְּרָה מְתַלְּע֣וֹת עַוָּ֑ל וּ֝מִשִּׁנָּ֗יו אַשְׁלִ֥יךְ טָֽרֶף׃
֍ ֍ ֍
(יד) את הנהגת הצֶדֶק, שהיא לפנים משורת הדין, לָבַשְׁתִּי, כבגד פנימי שאינו נראה לכל, ואף הנהגה זו היתה מיוחדת רק לי, וַיִּלְבָּשֵׁנִי – וכביכול הצדק לבש אותי, כלומר, כל הרוצה לראות כיצד נוהגים בצדק, לפנים משורת הדין, היה מתבונן בי ולומד ממני, עד שנחשב הדבר כאילו הצדק התלבש בי, ועל יָדִי היה מתראה לכל. כִּמְעִיל וְצָנִיף מִשְׁפָּטִי – והמשפט, שזו ההנהגה המחויבת על פי הדין, שאין זו הנהגה המיוחדת רק לי, הרי היא לי כמעיל שמתעטפים בו מלמעלה, על כל הבגדים, ונראה לכל.
(טו) עֵינַיִם הָיִיתִי לַעִוֵּר, וְרַגְלַיִם לַפִּסֵּחַ אָנִי, כלומר, אם היו לפני שני בני אדם הזקוקים לעזרה, האחד עיור והשני פיסח, לא הייתי אומר להם שיעזרו זה לזה, העיור יוליך את הפיסח, והפיסח יאמר לעיור כיצד ללכת, אלא הייתי עוזר לכל אחד בפני עצמו, לתת לו די מחסורו.
(טז) כמו אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים, שאין להם מאומה. וְרִב לֹא יָדַעְתִּי – ריב של אדם שאיני מכירו ולא ידעתיו, אֶחְקְרֵהוּ, לדעת אם הצדק איתו, (יז) ואם יתברר לי שאכן הוא צדיק בדינו, וָאֲשַׁבְּרָה מְתַלְּעוֹת עַוָּל – אשבור את שיניו הטוחנות של עושה העוולה, כעונש על חלק הגזילה שכבר טחן ואכל, וּמִשִּׁנָּיו הקדמיות, שבהם הוא עדיין אוחז את הטרף שלא אכל, אַשְׁלִיךְ טָרֶף, ואחזירנו לבעלים.
