גמרא
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, כָּל אֵלּוּ, שֶׁאָמְרוּ עליהם חכמים שהם מֻתָּרִים לְקַלְקֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וכגון מה שהתירו חכמים לאדם לגרוף את מימיו לרשות הרבים בימות הגשמים, אִם אירע שאותם מים הִזִּיקוּ, חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר. אָמַר אַבַּיֵי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ – כל התנאים הללו סוברים שכָּל מי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲכָמִים רְשׁוּת לעשות דברים מסוימים שיש בהם חשש נזק לאחרים, וְהִזִּיק, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. ומבאר אביי היכן מצאנו שתנאים אלו סוברים כן, רַבִּי יְהוּדָה, הָא דַּאֲמָרָן – דין זה ששנינו בברייתא לגבי המותרים לקלקל ברשות הרבים, שהזיקו, שלדעת רבי יהודה הם פטורים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַאי הִיא – היכן מצאנו שהוא סובר כן, דִּתְּנַן במשנתנו, אַף מְתַקֵּן הוּא אֶת מְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם, כלומר, שמותר לו להכין ברשות הרבים את צרכי הבניה שלשים יום לפני שמתחיל בבניה, ואינו חייב בנזקים שיקרו מחמת כן. רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי הִיא – היכן מצאנו שהוא סובר כן, דִּתְּנַן במשנה במסכת בבא בתרא (סא:), לגבי המעמיד תנור ברשותו, שאם הָיָה מַעֲמִידוֹ בַּעֲלִיָּה, והבית שתחתיו שייך לאדם אחר, אינו רשאי להעמיד שם תנור עַד שֶׁתְּהֵא מַעֲזֵיבָה [-טיט שברצפת הבית] תַּחְתָּיו שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וּבְכִירָה, שחומה פחות משל תנור, די במעזיבה בשיעור טֶפַח, וְאִם הִזִּיק, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, לֹא נֶאֶמְרוּ כָּל הַשִּׁיעוּרִין הָאֵלּוּ, של הרחקת הנזק, אֶלָּא לענין זה שֶׁאִם הִזִּיק, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.
מברר הרי"ף את ההלכה: וְכָל כְּהַאי גַוְונָא – ובכל מקום שהגמרא אומרת לשון זו, שיש כמה תנאים הסוברים דין אחד, שִׁיטָּה הִיא – שיטת יחיד היא, של אותם תנאים בלבד, ואילו שאר החכמים חולקים עליהם בזה, וְלֵית הִלְכְתָא כְּחַד מִינַּיְיהוּ – ואין הלכה כאחד מהם, אלא גם בכל אותם מקומות שהתירו חכמים לעשות דברים מסוימים העשויים להזיק, אם אכן אירע נזק, חייב המזיק לשלם.
כפי שהתבאר במשנה, אף שהתירו חכמים להעביר אבנים לבניה דרך רשות הרבים, אם הזיקו חייבים לשלם. הגמרא מבארת עתה על מי מוטלת האחריות להזהר בנזק זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַחֹצֵב את האבן מההר, שֶׁמָּסַר לַסַּתָּת שיסתת את האבן, לרבעה ולהחליקה, ונפלה האבן מיד הסתת והזיקה, הַסַּתָּת חַיָּב. הַסַּתָּת שֶׁמָּסַר את האבן לַחַמָּר שיוליכנה על חמורו למקום הבניה, ונפלה והזיקה, הַחַמָּר חַיָּב. הַחַמָּר שֶׁמָּסַר את האבן לַכַּתָּף שישאנה על כתיפו למקומה, ונפלה והזיקה, הַכַּתָּף חַיָּב. הַכַּתָּף שֶׁמָּסַר לַבַּנַּאי, ונפלה והזיקה, הַבַּנַּאי חַיָּב. הַבַּנַּאי שֶׁמָּסַר לָאַדְרִיכָל, שהוא האומן שמדקדק להניח את האבן במקומה בצורה מיושרת וראויה, ונפלה האבן מידו, הָאַדְרִיכָל חַיָּב. וְכֻלָּם – כל הפועלים שהוזכרו לעיל, שֶׁהֶעֱלוּהָ עַל גַּבֵּי הַדִּימּוּס – שהיו שותפים בהולכת האבן ממקום חציבתה בהר ועד הנחתה על גבי שורת הבנין, וְנָפְלָה האבן וְהִזִּיקָה, כיון שהיתה הנפילה לאחר שכבר הונחה במקומה, אין כאן אדם מסוים שניתן לייחס אליו את הנזק כאילו הוא הזיק בידיו, ולכן אם היו כולם עובדים יחד בְּקַבְּלָנוּת, שהיתה מלאכת הבנין כולו מוטלת על כולם יחד, והם חילקו ביניהם את העבודה בדרך זו, כֻּלָּן חַיָּבִים בנזק שאירע, כיון שהיה מוטל על כולם לשמור שתהא האבן מיושבת במקומה יפה. אך אם עבדו בִּשְׂכִירוּת, שכל אחד נשכר על ידי בעל הבית למלאכתו המסוימת, רק הָאַחֲרוֹן שהניח את האבן במקומה חַיָּב, וְכֻלָּן פְּטוּרִין.
משנה
שְׁתֵּי גִנּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ במעלה ההר, והדופן שביניהם נמצאת באויר הגינה התחתונה, והיא הבסיס לגינה העליונה, וְהַיָּרָק צומח בֵּינְתַיִם, באותה דופן של ההר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הכל שֶׁל עֶלְיוֹן, כיון שהירק צומח מהאדמה, והאדמה היא של העליון. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הכל שֶׁל תַּחְתּוֹן, כיון שנמצא הירק באוירו. וביארו את טעמיהם, אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וּמָה [-והרי] אִם יִרְצֶה הָעֶלְיוֹן לִיטּוֹל אֶת עֲפָרוֹ, אֵין כָּאן יָרָק, ולכן ראוי שיהא הירק שייך לו. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, וּמָה [-והרי] אִם יִרְצֶה התַּחְתּוֹן יכול לְמַלֹּאות אֶת גִּנָּתוֹ עָפָר, אז גם כן אֵין כָּאן יָרָק, ולכך הכל של התחתון. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וְכִי מֵאַחַר שֶׁשְּׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לִמְחוֹת זֶה עַל זֶה, וכפי שהתבאר, רוֹאִים מֵאַיִן יָרָק זֶה חָי – מאיזה עפר הוא יונק, והיינו מעפרו של העליון. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אף שבאמת עיקר ההלכה היא כרבי מאיר, שהכל שייך לעליון, מכל מקום יש חילוק בדבר, שכָּל מקום שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לִפְשׁוֹט אֶת יָדוֹ וְלִיטּוֹל את הירק בלא להסתכן ובלא להכנס לגינת חבירו, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, וְהַשְּׁאָר שֶׁל תַּחְתּוֹן, כיון שגנאי הוא לעליון ליטול רשות מהתחתון להכנס לגינתו ולטפס בסולמות כדי לקחת את הירק, ומפקירו לחבירו שיטלנו לעצמו.
גמרא
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, שכל מה שהעליון יכול לפשוט ידו וליטול, הרי זה שלו, והשאר של תחתון, אָמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי – אמרו בבית מדרשו של רבי ינאי, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵאָנֶס, כלומר, שלא ידחק העליון את עצמו להגיע למקום רחוק, אלא יטול רק ממקום שפושט ידו ונוטל בקלות. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
אָמַר אֶפְרַיִם סַפְרָא, תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּשָׁבוּר מַלְכָּא – אמרו דין זה לפני מלך פרס, שהיה שמו שבור, והיה בקי בהלכות, אָמַר לְהוּ, אַפִּרְיוֹן נַמְטֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן – רבי שמעון יקבל מאיתנו חן על דבר זה שאמר, כי הוא דין נאה ומשובח.
הַדְרָן עֲלָךְ הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה וּסְלִיקָא לָהּ מַסֶּכֶת בָּבָא מְצִיעָא
