טז וְעַתָּ֗ה עָ֭לַי תִּשְׁתַּפֵּ֣ךְ נַפְשִׁ֑י יֹ֖אחֲז֣וּנִי יְמֵי־עֹֽנִי׃ יז לַ֗יְלָה עֲ֭צָמַי נִקַּ֣ר מֵֽעָלָ֑י וְ֝עֹֽרְקַ֗י לֹ֣א יִשְׁכָּבֽוּן׃ יח בְּרָב־כֹּ֭חַ יִתְחַפֵּ֣שׂ לְבוּשִׁ֑י כְּפִ֖י כֻתָּנְתִּ֣י יַֽאַזְרֵֽנִי׃ יט הֹרָ֥נִי לַחֹ֑מֶר וָֽ֝אֶתְמַשֵּׁ֗ל כֶּֽעָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃
֍ ֍ ֍
(טז) וְעַתָּה, עָלַי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי, כמים הנשפכים מהעננים, יֹאחֲזוּנִי יְמֵי עֹנִי – הימים אוחזים אותי, שלא אברח.
(יז) ואילו הלַיְלָה את עֲצָמַי נִקַּר מֵעָלָי, וזהו משל לשני בני אדם, שאחד אוחז אותו שלא יברח, והשני מנקר את עצמותיו, וכך הלילה היה מייסר אותו ביסורים קשים, ואם היו יסורים אלו ממשיכים תמיד היה מת ונגאל מיסוריו, אך ביום היו היסורים נחלשים, והיה מתחזק כדי להמשיך לסבול בלילה, והרי זה כאילו היום מחזיק אותו בחיים, כדי שיתייסר בלילה. וְעֹרְקַי, שהדם זורם בהם, לֹא יִשְׁכָּבוּן לנוח, כי מחמת החולי הדם זורם במרוצה רבה.
(יח) בְּרָב כֹּחַ יִתְחַפֵּשׂ לְבוּשִׁי – ה'לבוש' שיש לי עתה [והם העפר והאפר המוזכרים בפסוק הבא, המקיפים את גופו כמו מלבוש], מתחפשים ומתחלפים זה עם זה ברב כח, כְּפִי כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵנִי – ו'לבוש' זה יהיה כמו 'אזור', חגורה סביבי, ודבוק לגופי כמו הכתונת הצמודה לגוף.
(יט) הֹרָנִי – ה' השליך אותי לַחֹמֶר, כי אני יושב על חומר האדמה, וָאֶתְמַשֵּׁל כֶּעָפָר וָאֵפֶר, כי הם הכיסוי לגופי, ולפעמים אתכסה בעפר ולפעמים באפר.
