תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין מְחַשְּׁבִין בִּצְדָקָה עִם גַּבָּאֵי צְדָקָה, לתבוע מהם שיאמרו כיצד ולמה השתמשו במעות הצדקה שלהם, וְלֹא מחשבין בְּהֶקְדֵּשׁ עִם הַגִּזְבָּרִין, אלא סומכים על גבאי הצדקה ועל הגזברים שהשתמשו במעות שתחת ידם כראוי. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, מכל מקום יש זֵכֶר [-רמז] לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי הממונים על בניית בית המקדש (מלכים ב' יב טז) 'וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמוּנָה הֵם עוֹשִׂים', ואמנם אין זו ראיה גמורה, כיון ששם היו הגזברים צדיקים גמורים, אך מכל מקום יש מכך רמז ולימוד שאין מחשבים גם עם שאר גבאי צדקה וגזברי הקדש.
אָמַר רַב הוּנָא, בּוֹדְקִין לִמְזוֹנוֹת – עני הבא לפנינו ומבקש מזונות, בודקים האם באמת הוא זקוק לכך, ואינו רמאי, וְאֵין בּוֹדְקִין לִכְסוּת – אך עני המבקש בגד להתכסות בו, נותנים לו מיד, ואין בודקים שמא יש לו בגד ואינו רוצה להתכסות בו. והטעם לכך, אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא – אם תרצה אומר לך את טעמו של דין זה מסברא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא – ואם תרצה אומר לך שדין זה נלמד מפסוק, ומבאר רב הונא את דבריו, סְבָרָא, דְּהַאי קָא מִיבַּזֵּי – שהרי העני העומד לפנינו ללא בגד מתבזה בכך, ויש למנוע את בזיונו מיד ולתת לו בגד להתכסות, וְהַאי לֹא קָא מִיבַּזֵּי – ואילו העני האומר שאין לו מה לאכול אינו מתבזה, ויכול הוא להמתין עד שנברר אם אכן הוא עני או לא. קְרָא – וכן יש ללמוד דין זה מהפסוקים, דְּהָכָא כְּתִיב – שהרי לגבי עני המבקש מזון נאמר (ישעיה נח ז) 'הֲלוֹא פָּרוֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ', ויש לדייק מכך שלא נאמר 'פרוס' בסמ"ך, אלא 'פָּרוֹשׂ' כְּתִיב, בשי"ן, לרמז שיש לדרוש זאת מלשון פירוש, שיש לברר עד שנדע בפירוש שהוא אכן עני וזקוק למזונות. וְאילו הָתָם – שם, לגבי כסות כְּתִיב (שם) 'כִּי תִּרְאֶה עָרוֹם וְכִסִּיתוֹ', לְאַלְתַּר – משמע שיש לכסותו מיד, ללא דרישה וחקירה אם אכן הוא זקוק לכך.
מביאה הגמרא את דעת החולק, וְרַב יְהוּדָה אָמַר, בהיפך מדברי רב הונא, בּוֹדְקִין לִכְסוּת – עני הבא לבקש בגד, יש לברר תחילה שאכן הוא זקוק לכך, וְאֵין בּוֹדְקִין לִמְזוֹנוֹת – אך עני הבא לפנינו ומבקש מזונות, נותנים לו מיד, בלא לברר שהוא אכן זקוק לכך. והטעם לכך, אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא – אם תרצה אבאר לך דין זה מסברא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא – ואם תרצה אביא לך ראיה מפסוק לדין זה, מבאר רב יהודה את דבריו, סְבָרָא, הַאי קָא מִצְטַעֵר – צערו של הרעב גדול, ויש לתת לו מיד מזונות, וְהַאי לֹא קָא מִצְטַעֵר – ואילו הזקוק לבגד אינו מצטער כל כך, ויכול הוא להמתין עד שיבררו אם אכן הוא עני וזקוק לכך. קְרָא – וכן יש ללמוד זאת מהפסוקים, שהרי הָכָא – לגבי מזון כְּתִיב 'הֲלוֹא פָּרוֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ', ומשמע פָּרוֹס וְהַב לֵיהּ לְאַלְתַּר – פרוס את הלחם ותן לו מיד, וְאילו הָתָם, לגבי כסות, כְּתִיב 'כִּי תִּרְאֶה עָרוֹם', כלומר, כִּי יֵרָאֶה לְךָ הדבר בְּעֵדִים, שיעידו לך שאכן הוא עני הזקוק לכסות, אז 'וכיסיתו'.
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ – שנינו בברייתא כדבריו דְּרַב יְהוּדָה, אָמַר העני 'כַּסּוּנִי', בּוֹדְקִין אַחֲרָיו אם אכן הוא זקוק לכך, אך אם אמר 'פַּרְנְסוּנִי', והיינו במזונות, אֵין בּוֹדְקִין אַחֲרָיו, אלא נותנים לו מיד.
