וְגַרְסִינָן הָתָם נַמֵּי – עוד למדנו שם (ערכין ו:), אָמַר רַב, אדם מיִשְׂרָאֵל שֶׁהִתְנַדֵּב מְנוֹרָה אוֹ נֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ לדבר אחר. סָבַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְמֵימַר – היה רבי חייא בר אבא סבור לפרש דין זה, לֹא שְׁנָא לִדְבַר הָרְשׁוּת וְלֹא שְׁנָא לִדְבַר מִצְוָה – שאסור לשנות את הנדבה לדבר אחר, בין אם הוא משנה אותו לדבר מצוה ובין אם משנה אותו לדבר רשות. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַמִּי לרבי חייא בר אבא, הָכֵי [-כך] אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאסור לשנות את הנדבה, אֶלָּא אם משנים אותה לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה אחר, מוּתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ. וְהַנֵי מֵילֵי – ודין זה, שאסור לשנות את הנדבה לדבר הרשות, היינו רק עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּקַּע [-נשתכח] שֵׁם בְּעָלֶיהָ, אלא עדיין מזכירים ואומרים 'זו המנורה של פלוני', אֲבָל לְאַחַר שֶׁנִּשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ, אֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת מוּתָּר לציבור לְשַׁנּוֹתָהּ.
אָמַר מַר – שנינו בברייתא, שהטעם לכך שקופה של צדקה נגבית על ידי שנים, לפי שאֵין עוֹשִׂין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם. מבררת הגמרא, מְנָלָן – מנין נלמד דין זה, ומבארת, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר כֹּהֵן, דְּאָמַר קְרָא – שהרי נאמר בפסוק (שמות כח ה) לגבי תרומת המשכן 'וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן' וְגוֹ', ו'הם' היינו בצלאל בן אורי ואהליהב בן אחיסמך, הרי שיש צורך בשנים להתמנות על הציבור.
מדייקת הגמרא, שְׂרָרָה הוּא דְּלֹא עָבֵיד – רק שררה אין עושים על הציבור בפחות משנים, הָא הֵימוֹנֵי מְהֵימָן – אך אפילו לאחד יש נאמנות, מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא – מדיוק זה יש סיוע לדברי רבי חנינא, דְּאָמַר, מַעֲשֶׂה הָיָה, וּמִינָּה רַבִּי שְׁנֵי אֲחִים בַּקֻּפָּה, ואף שלגבי נאמנות שני אחים אינם נחשבים אלא כאחד, שהרי הם פסולים להחשב כשני עדים ואינם נחשבים אלא כעד אחד, מכל מקום מספיקה אף נאמנות של עד אחד, ומצד מינוי של שררה אין חשש במינוי שני אחים.
ממשיכה הגמרא ומבררת, מַאי שְׂרָרוּתָא – מה היא השררה שיש בגביית צדקה מבני העיר. ומבארת, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהַּ, לְפִי שֶׁמְּמַשְׁכְּנִין עַל הַצְּדָקָה – רשאים הגבאים ליטול משכון מאדם בעל כרחו, עד שיתן את הסכום שפסקו עליו לתת לצדקה, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. מקשה על כך הגמרא, אֵינִי – כיצד יתכן לומר כן, וְהָא כְּתִיב – והרי נאמר בפסוק (ירמיה ל כ) 'וּפָקַדְתִּי עַל כָּל לוֹחֲצָיו', וְאָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, אֵלּוּ גַּבָּאֵי צְדָקָה, שאף הם נענשים על כך שלוחצים את האנשים שיתנו ממון לצדקה.
מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין דרשת הפסוק לבין מה שאמר רבה בר אבוה שממשכנים על הצדקה, הָא דְּאָמִיד – האופן שבו מותר למשכן על הצדקה, הוא כאשר האדם עשיר, ויש לו ממון ליתן לצדקה, וְהָא דְּלֹא אָמִיד – והאופן שעליו נאמר שהכופים על הצדקה נענשים, היינו כשהם גובים מאדם שאינו עשיר ויתכן שכעת אין לו ממון לתת לצדקה. ומביאה הגמרא מעשה בענין זה, כִּי הָא דְּרָבָא כַּפְיֵּיהּ – כמו שרבא כפאו לְרַב נָתַן בַּר אַמִּי, שהיה אדם אמיד, וְאַפֵּיק מִינֵּיהּ אַרְבַּע מֵאָה זוּזֵי – והוציא ממנו ארבע מאות זוז לִצְדָקָה.
