יט הִנֵּֽה־בִטְנִ֗י כְּיַ֥יִן לֹֽא־יִפָּתֵ֑חַ כְּאֹב֥וֹת חֲ֝דָשִׁ֗ים יִבָּקֵֽעַ׃ כ אֲדַבְּרָ֥ה וְיִֽרְוַֽח־לִ֑י אֶפְתַּ֖ח שְׂפָתַ֣י וְאֶֽעֱנֶֽה׃ כא אַל־נָ֭א אֶשָּׂ֣א פְנֵי־אִ֑ישׁ וְאֶל־אָ֝דָ֗ם לֹ֣א אֲכַנֶּֽה׃ כב כִּ֤י לֹ֣א יָדַ֣עְתִּי אֲכַנֶּ֑ה כִּ֝מְעַ֗ט יִשָּׂאֵ֥נִי עֹשֵֽׂנִי׃
֍ ֍ ֍
(יט) הִנֵּה בִטְנִי המלאה ברוח הדברים, היא כְּיַיִן השמור בנאד ולֹא יִפָּתֵחַ, שמחמת תסיסתו רוצה הוא לצאת, ואם הוא בנאד ישן וחזק הרי הוא שומרו בתוכו, אך אני כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים – כיין הנמצא בנאדות חדשים, ומחמת כן הנאד יִבָּקֵעַ, וכך אני לא הורגלתי לשמור את דברי בתוכי, יבקעו דברי לחוץ.
(כ) ולכן אֲדַבְּרָה, וְיִרְוַח לִי מהרוח המציקה בתוכי, ומיד כשאֶפְתַּח שְׂפָתַי, וְאֶעֱנֶה מעצמי, כי שפתי ערוכות כבר לומר את הדברים, ואיני צריך אלא לפתוח את שפתי כדי שייצאו הדברים מפי.
(כא) ולא אעצור בדברי מפני כבוד איוב או רעיו, כי אַל נָא אֶשָּׂא פְנֵי אִישׁ, וְאֶל אָדָם לֹא אֲכַנֶּה – לא אכנה שום אדם, לתת לו כבוד וגדולה יותר מהראוי לו.
(כב) כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֶּה, כִּמְעַט יִשָּׂאֵנִי, עֹשֵׂנִי – לא ידעתי לכנות ולהוסיף תארים אפילו לה' העושה אותי, ואם אעשה זאת אפילו במעט, ישאני ויעבירני מן העולם, כי אין רצון ה' בדיבורים מעין אלו.
