פסקי הלכות, מסכת בבא בתרא, פרק ראשון (ז) ופרק שני (א)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

פג. האחין או השותפין שבאו לחלוק את השדה וליטול כל אחד חלקו אם היתה כולה שוה ואין שם מקום טוב ומקום רע אלא הכל אחד חולקין לפי המדה בלבד, ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה אחר שלי ויהיה הכל שדה אחת שומעין לו וכופה אותו על זה שעיכוב בדבר זה מדת סדום היא, אבל אם היה חלק אחד ממנה טוב או קרוב לנהר יותר או קרוב לדרך ושמו אותה היפה כנגד הרע ואמר תנו לי בשומא שלי מצד זה אין שומעין לו אלא נוטל בגורל, אמר להם תנו לי (בשומא שלי מצד זה) חצי מדתה מן הצד הרע בלא שומא וטול אתה מן הצד הטוב כדי שיהיה חלקי סמוך לשדה שלי הורו מקצת הגאונים ששומעין לו, ולזה דעתי נוטה וכן ראוי לדון. (הלכות שכנים פרק יב הלכה א)

פד. ארץ מרובעת שהיה הנהר מקיף לה מזרח וצפון והדרך דרום ומערב חולקין אותה באלכסון כדי שיגיע לזה נהר ודרך ולזה נהר ודרך, ואם אמר תנו לי החצי שמצד זה שהוא בצד שדי שומעין לו, כללו של דבר כל דבר שהוא טוב לזה ואין על חבירו הפסד כלל כופין אותו לעשות. (הלכות שכנים פרק יב הלכה ג)

פה. אחד מן השותפין שאמר לחבירו במקום שאין בו דין חלוקה, או בדבר שאי אפשר שיחלקו כגון שפחה או כלי, מכור לי חלקך בכך וכך או קנה ממני כשער הזה, הדין עמו וכופין את הנתבע למכור לחבירו או לקנות ממנו, אבל אם אין התובע רוצה לקנות או לא ימצא במה יקנה, אינו יכול לכוף את חבירו לקנות ממנו אפילו כשער הזול, שהרי חבירו יכול לומר לו אין רצוני שאקנה אלא שאמכור, לפיכך שני אחין אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ או בית הבד, אם עשאן האב לשכר השכר לאמצע כל זמן שירצו לעמוד בשותפות, עשאן האב לעצמו אינו יכול לכוף אחיו להשכיר אותם אלא משתמשין בהם כדרך שהשתמש אביהם, והרי עשיר אומר לעני קח לך זיתים ובוא ועשה אותם בבית הבד, קנה לך עבדים ויבאו וירחצו במרחץ, ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו אא"כ אמר לו קנה ממני או מכור לי והריני לוה וקונה או מוכר לאחרים וקונין הדין עמו, אמר כל אחד מהן איני קונה אלא הריני מוכר חלקי מוכרין אותה לאחרים, אמר כל אחד מהם איני מוכר אלא כל אחד מהן רוצה שיקנה חלק חבירו, או שאין אחד מהן רוצה לא לקנות חלק חבירו ולא למכור חלקו אלא ישארו שותפין בגוף היאך הן עושין, אם היה המקום עשוי לשכר משכירין אותו וחולקין שכרו, ואם אינו עשוי לשכר אם חצר הוא שוכנין בה שנה שנה שאי אפשר שישכנו שניהם כאחת מפני היזק ראייה שהרי אין בה דין חלוקה ואין אדם עשוי לטרוח כל שלשים יום לפנות מחצר לחצר אלא משנה לשנה, ואם מרחץ הוא נכנסין לה שניהם תמיד בכל יום. וכן כל דבר שראוי להשתמש בו תמיד ואינו עשוי לשכר כגון מרחץ או מצע או ספר תורה אינו יכול לומר לו השתמש אתה יום ואני יום שהרי אומר לו בכל יום אני רוצה להשתמש בו. (הלכות שכנים פרק א הלכה ב)

פו. אין חולקין את הטרקלין ולא את המורן ולא את השובך ולא את בית הבד ולא את המרחץ ולא את הטלית, עד שיהא בכל חלק מהן כדי לזה וכדי לזה, אם מרחץ חלקו עד שיהא בכל חלק מהן כדי מרחץ, ואם שובך עד שיהא כל חלק שובך בפני עצמו, וכן בטלית ובשאר כל הדברים, אין בהן כדי לזה וכדי לזה מעלין אותו בדמים ויש [לו] לומר לחבירו או מכור לי או קנה ממני, אמר אחד מהן חלוק זה אף על פי שאין החלקין שוים אני אטול את הפחות וטול אתה את היתר אין שומעין לו שהרי אומר לו אין רצוני ליקח מתנה, אלא הואיל ואין בה דין חלוקה בשוה הרי אנו מעלין בדמים. (הלכות שכנים פרק א הלכה ה)

פז. השותפין שרצו לחלוק דבר שאין בו דין חלוקה אף על פי שהן מפסידין את שמו חולקין, ובכתבי הקדש אף על פי שרצו לא יחלוקו, בד"א בכרך אחד אבל בשתי כריכות חולקין. (הלכות שכנים פרק ב הלכה ט)

פח. מותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד, ומניח בכל חומש וחומש ארבע שיטין, ובין כל נביא ונביא שלש שיטין, ובין כל נביא ונביא משנים עשר שלש שיטין שאם בא לחתוך חותך, וסידורן של נביאים כך הוא: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ירמיה, יחזקאל, ישעיה, תרי עשר, וסדר הכתובים: רות, ותהלים, ואיוב, ומשלי, וקהלת, ושיר השירים, וקינות, ודניאל, ומגילה, ועזרא, ודברי הימים. (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז הלכה טו)

פט. שיעור הגליון מלמטה ארבע אצבעות ולמעלה שלש אצבעות ובין דף לדף שתי אצבעות לפיכך צריך שיניח בתחלת כל יריעה ובסופה רוחב אצבע אחת וכדי תפירה, שנמצא כשיתפור היריעה יהיה בין כל דף ודף בכל הספר כולו שתי אצבעות ויניח מן העור בתחלת הספר ובסופו כדי לגלול על העמוד, וכל השיעורין האלו למצוה ואם חסר או הותיר לא פסל. (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ט הלכה ב)

צ. אין עושין ספר תורה לא ארכו יותר על היקפו ולא היקפו יתר על ארכו, וכמה הוא אורכו בגויל ששה טפחים שהם ארבע ועשרים אצבעות ברוחב הגודל של יד, ובקלף או פחות או יותר והוא שיהא ארכו כהיקפו, וכן אם עשה בגויל פחות מששה טפחים ומיעט את הכתב או יתר על ששה והרחיב בכתב עד שיהיה ארכו כהיקפו הרי זה כמצוה. (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ט הלכה א)

צא. שמונה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בבית הכנסת בפחות מעשרה, אף על פי שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותן (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יג הלכה ו)

א. לא יחפור אדם בור ולא שיח ולא מערה ולא יביא אמת המים ולא יעשה בריכת המים לשרות בה בגדים לכבס בצד כתלו של חבירו אלא אם כן הרחיק מכותל שלשה טפחים, ויסיד בסיד לכותל בור זה או מקוה המים זה או כותל האמה מצד חבירו כדי שלא יבליעו המים ויזיקו כותל חבירו. (הלכות שכנים פרק ט הלכה א)

ב. מרחיקין את הגפת ואת הזפת ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו שלשה טפחים או סד בסיד, ומרחיקין את הזרעים ואת החרישה ואת הגומא שמתקבץ בה מימי רגלים מן הכותל שלשה טפחים. (הלכות שכנים פרק ט הלכה ב)

ג. מרחיקין את הרחיים [מן הכותל] שלשה טפחים מן הרחיים התחתונה שהן ארבעה מן העליונה כדי שלא יניד אותו או כדי שלא יבהלנו בקול הרחיים. (הלכות שכנים פרק ט הלכה ג)

ד. מרחיקין את התנור מן הכותל שלשה טפחים מקרקעיתו שהן ארבעה משפתו כדי שלא יחם הכותל. (הלכות שכנים פרק ט הלכה ד)

ה. האומר לחבירו בור וכתליה אני מוכר לך נותן לו רחב הכותל שלשה טפחים. (הלכות מכירה פרק כא הלכה יב)

ו. מי שבא לחפור בור בסוף שדהו לסמוך למצר חבירו אם שדה חבירו אינו עשוי לבורות סומך ואינו יכול למחות בידו, ואם ימלך חבירו לחפור בור בצדו צריך להרחיק מן כותל הבור שלשה טפחים עד שיהא בין חלל שתי הבורות ששה טפחים, ואם היתה שדה חבירו עשויה לבורות אינו סומך עד שירחיק מן המצר שלשה טפחים ויחפור וכשיבא חבירו לחפור ירחיק גם הוא שלשה טפחים בתוך שדהו ויחפור. (הלכות שכנים פרק ט הלכה י)

ז. אבן שהכובס מכה בגדים עליה עד שיתלבנו צריך להרחיק אותה ארבע אמות מכותל של חבירו שבעת שהכובס מכה עליה המים נתזין ומזיקין לכותל. (הלכות שכנים פרק ט הלכה ה)