פרק לד א וַיַּ֥עַן אֱלִיה֗וּא וַיֹּאמַֽר׃ ב שִׁמְע֣וּ חֲכָמִ֣ים מִלָּ֑י וְ֝יֹֽדְעִ֗ים הַֽאֲזִ֥ינוּ לִֽי׃ ג כִּי־אֹ֭זֶן מִלִּ֣ין תִּבְחָ֑ן וְ֝חֵ֗ךְ יִטְעַ֥ם לֶֽאֱכֹֽל׃
֍ ֍ ֍
פרק לד (א) וַיַּעַן אֱלִיהוּא וַיֹּאמַר, ובא להתווכח כעת על מה שאמר איוב (פרק ט) שלא יתכן לייחס לה' את ההנהגה הפרטית של כל בני האדם, כיון שאם כן אנו מייחסים לו מעשי עוולה, שיש צדיקים שרע להם, ולכן בודאי אין הנהגת האנשים באה מיד ה', אלא שמסר את ההנהגה למערכת הטבע, שאינה מבחינה בין צדיק לרשע. ואף שטען בלדד השוחי (פרק ח) שדבר זה בעצמו הוא עוול גדול, למסור את הנהגת העולם ובני האדם לידי מערכת עיורת שאינה מבחינה בין צדיק לרשע, טען על כך איוב שאם נשקיף על העולם באופן כללי, שהוא מכיל המוני עולמות וכוכבים לאין מספר, הרי שביחס לקיום המציאות הכללית אין כל ערך לעולמינו, שהוא כגרגר חול ביחס לכל היקום, ולכן גם אם העולם כולו יחרב מחמת הקיום הכללי של כל העולמות, אין בכך כל עוול. ועל כך בא אליהוא להראות את הטעות וההטעיה שיש בכך, ואיך דברים אלו נסתרים מצד עצמם.
(ב) שִׁמְעוּ חֲכָמִים מִלָּי – החכמים, שקיבלו את כללי החכמה מאחרים, שמעו את דברי, וְיֹדְעִים, שנודעו להם הדברים על ידי הבחינה והנסיון, הַאֲזִינוּ לִי.
(ג) כִּי אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן, וְחֵךְ יִטְעַם לֶאֱכֹל – כשם שהחיך טועם את האוכל ומבדיל בין מר למתוק, כך האוזן תבחן את המילים, ותבחין בין השקר לאמת.
