וְאָמַר רָבָא, הַנֵּי תְּרֵי מַקְרֵי דַּרְדְּקֵי – אותם שני מלמדי תנוקות, חַד גָּרִיס וְלֹא דַּיִּק – אחד מהם לומד עמהם הרבה, אך אינו מדקדק בלימוד התינוקות שלא יטעו, וְחַד דַּיִּק וְלֹא גָּרִיס – והשני מדקדק בלימוד התינוקות שלא יטעו, אך אינו לומד איתם כל כך הרבה, מוֹתְבִינַן דְּגָרִים וְלֹא דַּיִּק – מוטב להושיב את אותו שמלמד הרבה, אף שאינו מדקדק כל כך, וְשַׁבִּישְׁתָא מִמֵּילָא נַפְקָא – ואף אם יטעו התינוקות בתחילה, הרי שלאחר זמן תצא הטעות מליבם. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר, מוֹתְבִינַן דְּדָיִיק וְלֹא גָּרִיס – יש להושיב את אותו מלמד תינוקות שמדקדק בלימודו, אף אם אינו מלמד הרבה, וְשַׁבִּישְׁתָא [כֵּיוָן] דְּעַל, עַל – כיון שטעות שנכנסת ללב התינוק, נשארת בליבו תמיד, ולכן אין להושיב מלמד תינוקות שאינו מדקדק לראות שהתינוקות מבינים את לימודם היטב, ללא טעות.
גָּרְסִינָן במסכת שבת בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ (קיט:), אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה, אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל הֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. אָמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבַּיֵי, דִּידִי וְדִידָךְ מַאי – לימוד התורה שלי ושלך, מהו, וכי אין בכוחו לקיים את העולם. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אביי, אֵינוֹ דּוֹמֶה הֶבֶל פה שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא, והוא הבל פי תינוקות של בית רבן, שאין שייכים בהם חטאים, לְהֶבֶל פה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵטְא.
וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה, אֵין מְבַטְּלִין תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, אֲפִלּוּ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה, כָּךְ מְקֻבָּל אֲנִי מֵאֲבוֹתַי, כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, מַחֲרִיבִין אוֹתָהּ. וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים, שמַחֲרִימִין אוֹתָהּ.
אָמַר רָבָא, מִיקְּרֵי דַּרְדְּקֵי דְּפָשַׁע בִּינוּקֵי – מלמד תינוקות הפושע בלימוד התינוקות, כגון שאינו מלמדם כראוי, או שמלמד אותם טעויות, וְשַׁתָּלָא דְּאַפְסִיד שִׁיתְלֵיהּ – וכן הנוטע אילנות לבני המדינה, שהפסיד והזיק את העצים שנטע, וְטַבָּחָא דְנַבֵּיל לֵיהּ לְחַיוּתָא – ושוחט ששחט בהמה וניבל אותה, [וְאוּמָּנָא] – רופא המקיז דם שחבל באדם, וְסֹפֵר מָתָא – סופר העיר, הכותב שטרות לבני העיר, דְּטָעֵי – שטעו במלאכתם, מְסַלְּקִינָן לְהוּ בְּלֹא אַתְרָיָיתָא – מסלקים אותם מתפקידם ללא התראה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כֻּלָּן כְּמוּתְרִין וְעוֹמְדִין הֵן – כל אלו נחשבים כאילו התרו בהם מיד עם התחלת מלאכתם, ואין צורך להתרות בהם פעם נוספת, כְּלָלָא דְּמִלְּתָא – והכלל בדבר זה, מי הוא הנחשב כמותרה ועומד, כָּל פְּסֵידָא דְּלֹא הֲדַר – כל מי שעושה במלאכתו נזק שאי אפשר לתקנו ולהחזירו, כְּמֻתְרֶה וְעוֹמֵד הוּא.
תַּנְיָא בברייתא, אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר, שֶׁבִּקֵּשׁ לֵיעָשׂוֹת רוֹפֵא, או אוּמָּן [-מקיז דם], או גַּרְדִּי [-אורג בגדים], וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת, בְּנֵי חָצֵר מְעַכְּבִין עָלָיו, ויכולים הם למנוע ממנו מלעשות כן בחצרם, כיון שבכך הוא מרבה את הנכנסים והיוצאים. וּמה שאמרנו שיכולים בני החצר לעכב על בן החצר מלהיעשותמלמד תינוקות, היינו דַוְקָא בלימוד מלאכה לתִּינוֹקוֹת דְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֲבָל הרוצה ללמד תורה לתִּינוֹקוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שָׁרֵי – הדבר מותר, ואפילו אם אין בני החצר מתרצים בכך, כִּדְכַתְבִינַן לְעֵיל.
וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּיִת בַּחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין, לֹא יַשְׂכִּירֶנּוּ, לֹא לְרוֹפֵא, וְלֹא לְאוּמָּן, וְלֹא לְגַרְדִּי, וְלֹא לְסוֹפֵר יְהוּדִי, והיינו סופר שֶׁכּוֹתֵב שְׁטָרוֹת [אבל ל'סופר' שהוא מלמד תורה לתינוקות, מותר], וְלֹא לְסוֹפֵר אֲרַמַּאי – ולא לסופר גוי.
