הַהוּא דְאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שאמר לחבירו, מַאי בָּעֵית בַּהַאי אַרְעָא – מה מעשיך בקרקע זו, שהיא שלי. אָמַר לֵיהּ – השיב לו המחזיק, מִינָּךְ זְבִינְתֵהּ – ממך קניתיה, וַאֲכַלְתִּהָּ שְׁנֵי חֲזָקָה – ואכלתי את פירותיה שלש שנים, שזו חזקה המוכיחה שהקרקע שלי, הגם שאין בידי שטר מכירה. אָזַל אַיְיתֵּי סָהֲדֵי דְּאָכְלָה תַּרְתֵּי שֵׁנִי – הלך המחזיק והביא עדים על כך שאכל את פירות הקרקע שנתיים, ולא מצא עדים שיעידו גם על השנה השלישית. אָמַר רַב נַחְמָן, הַדְרָא אַרְעָא – חוזרת הקרקע לבעליה הראשונים, שהרי אין למחזיק עדים על כך שאכל את פירותיה שלש שנים, וְהַדְרֵי פֵּירֵי – וצריך הוא להחזיר גם את פירות הקרקע שאכל במשך שנתיים, כיון שהתברר עתה שאכל פירות קרקע שאינה שלו.
אָמַר רַב זְבִיד, וְאִם מתחילה לא טען שהקרקע שלו, אלא טָעַן וְאָמַר 'לְפֵּרוֹת יָרַדְתִּי' – קניתי ממך את זכות אכילת הפירות לאותם שנים שהעדים מעידים עליהם, נֶאֱמָן, ואין הלה יכול לתבוע ממנו את דמי הפירות, והטעם לכך, מִי [-וכי] לֹא אָמַר רַב יְהוּדָה דין זה, הַאי מַאן דְּנָקִיט מַגְּלָא וְתוּבִילָא – אדם שנטל מגל וסל בידו, וְאָמַר לאנשים הרואים אותו, בָּעֵינָא לְמִיגְזְרֵיהּ לְדִיקְלָא דִּפְלַנְיָא – רצוני לילך ולכרות את הדקל של אדם פלוני, דְּזַבְּנֵיהּ נִיהֲלִי – שמכר לי את דקלו, והלך ועשה כן, מְהֵימָן – נאמן הוא בטענתו, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון דלֹא חֲצִיף אִינִישׁ לְמִיגְזַר דִּיקְלָא דְּלֹא דִּילֵיהּ – אין אדם מחציף פניו לכרות בפרהסיא דקל שאינו שייך לו, ובודאי האמת כדבריו, שקנאו מבעליו, הָכָא נַמִּי – ואף כאן יש לומר סברא זו, דלֹא חֲצִיף אִינִישׁ דְאָכִיל פֵּירֵי דְּלֹא דִּילֵיהּ – אין אדם מחציף פניו לאכול פירות קרקע שאינה שייכת לו, ולכן יש להאמינו כשאומר שקנה את הפירות.
תמהה הגמרא, אִי הָכִי – אם כך, שאנו מקבלים את טענתו רק מחמת שלא מסתבר שיחציף פניו כלפי בעל הקרקע, אם כן אֲפִלּוּ אַרְעָא נַמֵּי – נאמין לו גם לגבי הקרקע שהיא שייכת לו, ומדוע אם הוא טוען שקנה את הקרקע אינו נאמן. מתרצת הגמרא, אַרְעָא – לגבי הקרקע, אַמְרִינָן לֵיהּ – אנו אומרים לו, אַחְוֵי שְׁטָרָיךְ – הראה לנו את שטר המכירה, וכיון שאין השטר בידו, זו ראיה שאין הקרקע שלו.
ממשיכה הגמרא ותמהה, פֵּירֵי נַמִּי אַמְרִינָן לֵיהּ אַחְוֵי שְׁטָרָיךְ – גם לגבי הפירות נאמר לו, הראה את שטרך, ומדוע הוא נאמן ללא שטר לטעון שקנה את הפירות. מתרצת הגמרא, שְׁטָרָא לְפֵירֵי לֹא עָבְדֵי אִינְשֵׁי – אין דרך בני אדם לכתוב שטר על מכירת פירות, ולכן אין כל חסרון בכך שאין לו שטר, ונאמן הוא לטעון שקנה את הפירות. אך לגבי הקרקע עצמה, שדרך בני אדם לכתוב עליה שטר, אינו נאמן אלא אם כן אכל את פירותיה שלש שנים, ולאחר זמן זה כבר אין דרך בני אדם לשמור את שטר המכירה, וכפי שהתבאר לעיל.
