וּמוֹדוּ נְהַרְדָּעֵי – ומודים בני ישיבת נהרדעי לעולא, הֵיכָא דְּאָמַר לֵיהּ – באופן שהמחזיק בקרקע שלש שנים מבאר עתה את דבריו ואומר, קרקע זו היתה שֶׁל אֲבוֹתַי, שֶׁלְּקָחוּהָ [-שקנאוה] מֵאֲבוֹתֶיךָ, דְּטוֹעֵן וְחוֹזֵר וְטוֹעֵן – שיכול הוא לשנות את טענתו באופן זה, כיון שאין סתירה בין הטענות, ואף בתחילה, כשאמר שהקרקע היתה 'של אבותי', היה ניתן לפרש את דבריו שאבותיו קנו את הקרקע מאבותיו של בעל דינו, ובאופן זה גם אין עדות העדים סותרת את דבריו, שהרי העדים מעידים רק שהיתה הקרקע שייכת לאבותיו של בעל דינו, אך יתכן שלאחר זמן מכרוה לאבותיו של זה, וכיון שיש לו עדים שהחזיק בקרקע שלש שנים, משאירים את הקרקע בחזקתו.
וְכן מודים נהרדעי לעולא, הֵיכָא דְּאִישְׁתָּעֵי (מִילֵּי) אַבְרָאי – באופן שאמר את דבריו וטענותיו חוץ לבית דין, וְלֹא טָעַן טענה זו שהוא רוצה לזכות בה, וַאֲתָא לְבֵי דִּינָא וְטָעַן – וכשבא לבית דין, טען טענה זו, דְּטוֹעֵן וְחוֹזֵר וְטוֹעֵן – שרשאי הוא לעשות כן ולטעון טענה אחרת ממה שטען בחוץ, ודנים לפי הטענה שטען בבית דין, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון דעָבֵיד אִינִישׁ דְּלֹא מְגַלֵּי טַעֲנָתֵיהּ אֶלָּא בְּבֵי דִּינָא – עשוי אדם שלא לגלות את טענותיו האמיתיות עד שיכנס לבית דין, ואינו מגלה לבעל דינו בחוץ מה הן טענותיו, כדי שלא יוכל הלה להתכונן לכך ולטעון שטענות שקר בבית דין, ולכן מסתיר הוא את טענותיו האמיתיות וטוען טענות אחרות חוץ לבית דין.
אָמַר אֲמֵימַר, אֲנָא – אני, מִבֵּי נְהַרְדָּעֵי אֲנָא – מבני ישיבת נהרדעא אני, וּסְבִירָא לָן – ואני סובר דְּטוֹעֵן וְחוֹזֵר וְטוֹעֵן, וכדברי עולא.
וְהִילְכְתָא – וההלכה היא, שטוֹעֵן וְחוֹזֵר וְטוֹעֵן, וְהוּא – ובתנאי דְּיָהִיב אֲמַתְלָא לְטַעֲנָתֵיהּ קַמָּא – שנותן טעם והסבר לטענתו הראשונה, כִּדְאָמְרִינַן לְעֵיל – וכפי שהתבאר לעיל, בדברי עולא.
מעשה נוסף בענין זה: שני בני אדם הדנים ביניהם על בעלותה של קרקע מסוימת, זֶה אוֹמֵר שֶׁל אֲבוֹתַי היתה הקרקע, וְזֶה אוֹמֵר שֶׁל אֲבוֹתַי, הַאי אַיְיתֵּי סָהֲדֵי דַּאֲבָהָתֵיהּ הִיא וַאֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה – אחד מהם הביא עדים המעידים שקרקע זו היתה של אבותיו, ובנוסף לכך הם מעידים גם על כך שאכל את פירות הקרקע שלש שנות חזקה, וְהַאי – והשני, אַיְיתֵּי סָהֲדֵי דַּאֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה – הביא עדים רק על כך שאכל את פירות הקרקע שלש שנים. אָמַר רַב נַחְמָן, אוֹקֵי אֲכִילְתָא בַּהֲדֵי אֲכִילְתָא – יש לנו להעמיד את העדות על אכילת שנות החזקה של הראשון, כנגד העדות על אכילת שנות החזקה של השני, וכיון שיש הכחשה בין שתי כתות העדים לגבי האכילה, שתי העדויות בטלות, וְאוֹקֵי אַרְעָא בַּהֲדֵי אֲבָהָתָא – ויש לנו להעמיד את הקרקע בחזקת זה שהעידו עליו העדים שהיתה הקרקע של אבותיו, שהרי פרט זה בעדותם לא הוכחש.
אָמַר לֵיהּ רָבָא, כיצד ניתן לומר כן, וְהָא עֵדוּת מוּכְחֶשֶׁת הִיא, שהרי אותם עדים העידו גם אכילת שנות החזקה וגם על כך שהיתה הקרקע של אבותיו, וכיון שהוכחשו לגבי אכילת שנות החזקה, אין לקבל את עדותם גם לגבי זה שהיתה הקרקע של אבותיו. אָמַר לֵיהּ רב נחמן, נְהִי דְאִיתְכְּחוּשׁ בַּאֲכִילְתָא – אמנם הוכחשו עדים אלו בחלק העדות הנוגע לאכילת שנות החזקה, אך בַּאֲבָהָתָא מִי אִיתְכְּחוּשׁ – וכי הוכחשו בחלק העדות הנוגע לכך שהיתה הקרקע של אבותיו, וכיון שלא הוכחשו בפרט זה, יש להעמיד את הקרקע בידו. הָדַר אַיְיתֵּי סָהֲדֵי דַּאֲבָהָתֵיהּ הִיא – לאחר זמן חזר השני והביא גם הוא עדים על כך שהיתה הקרקע של אבותיו, והכחישו בכך את עדות הראשונים שהיתה קרקע של אבותיו של בעל דינו. אָמַר רַב נַחְמָן, אֲנָן אַחֲתִינֵיהּ – אנו הורדנו את הראשון לקרקע מכח העדות שהיתה הקרקע של אבותיו, אֲנָן אַסְּקִינֵיהּ – ואנו מעלים ומוציאים אותו מהקרקע לאחר שבאו שני עדים המכחישים את עדות הראשונים [ולהלן יבואר מה עושים אם הקרקע באופן זה], וּלְזִילוּתָא דְּבֵי דִּינָא לֹא חַיְישִׁינָן – ואין חוששים שיהיה מכך זלזול בכבוד בית דין, כיון שהכל יודעים שיכול אדם להביא עדים לאחר שנגמר הדין, ולשנות את פסק הדין מכח העדות החדשה.
וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַב נַחְמָן, בֵּין בְּאַחוּתֵיה – בין בכך שמורידים אותו לקרקע [ושלא כדברי רבא שאמר שכיון שהוכחשו בחלק אחד של עדותם, אין דנים לפי החלק האחר של עדותם], בֵּין בְּאַסּוּקֵיהּ – ובין בכך שמוציאים אותו מהקרקע, אם הביא חבירו עדים הסותרים את דבריו, ואומרים שהיתה הקרקע של אבותיו של בעל דינו, וּבאופן זה, שיש שתי כתות עדים המכחישות זו את זו בכל פרטי העדות, שַׁבְקִינָן לְהוּ – מניחים אותם ואת הקרקע ללא הכרעת דין, וְכָל דְּאַלִּים גְּבַר – וכל מי שיתגבר על חבירו, יטול את הקרקע לעצמו.
