מביאה הגמרא דין נוסף בענין מסירת מודעא: אָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי – אמרו בני ישיבת נהרדעא דין זה, כָּל מוֹדָעָא, דְּלֹא כְּתִב בָּהּ – שלא נכתב בה, אֲנָן יַדְעִינָן בְּאוֹנְסֵיהּ דִפְּלַנְיָא – אנו, העדים, יודעים ומכירים שאכן מוסר המודעא אנוס במעשה שהוא עתיד לעשותו, לָאו מוֹדָעָא הוּא – אין זו מודעא המועילה.
מבררת הגמרא, מוֹדָעָא דְּמַאי – לגבי איזו 'מודעא' נאמר דין זה, אִי לגבי מודעא דְּגֵט, שמכריחים את האדם לגרש את אשתו שלא מרצונו, ומוסר מודעא לפני כתיבת הגט שנעשה הדבר בעל כרחו, ועל ידי זה רוצה הוא לאחר זמן לבטל את הגט, אִי דְּמַתָּנָה – וכן אם זו מודעא על כך שהכריחו את האדם לתת מתנה מנכסיו שלא מרצונו, גִּלּוּיי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא – הרי די בכך שהוא מגלה דעתו שהוא עושה מעשה זה שלא מרצונו, והדבר מוכיח מתוכו שהוא עושה זאת בעל כרחו, שאם לא כן מדוע יגרש את אשתו או יתן מתנה לחבירו אם אין מי שמכריחו לכך, והוא אינו רוצה בדבר. וְאֶלָּא מוֹדָעָא דִּזְבִינֵי – ואם מדובר במודעא שמוסר האדם על מכירת קרקע מנכסיו, שעושה זאת בעל כרחו, ואז צריך שיידעו העדים שאכן היה אנוס בדבר, הָא [-הרי] אָמַר רָבָא, לֹא כַּתְבִינָן מוֹדָעָא אַזְּבִינֵי – אין כותבים כלל מודעא על מכירה, כיון שאם הכריחו אותו למכור קרקע מנכסיו, והוא עצמו בחר את הקרקע שהוא רוצה למכור, אף שמתחילה לא התרצה לכך, מכל מקום אין זה נחשב אונס, מאחר והוא עצמו בחר את הקרקע שהוא מסכים למכור, ואם הכריחו אותו למכור קרקע מסוימת, סובר רבא שבאופן זה אין צורך כלל בכתיבת מודעא, אלא יביא עדים על כך שהכריחו אותו למכור קרקע זו, ותתבטל המכירה מאליה. ואם אין העדים יודעים שהיה אנוס, אלא רק שמעו זאת ממנו, אינם יכולים לכתוב כלל מודעא.
מתרצת הגמרא, מוֹדֶה רָבָא, הֵיכָא דַּאֲנִיס – באופן שהיה לו אונס גמור במכירת הקרקע, כְּגוֹן מַעֲשֶׂה דְפַרְדֵּיסָא – וכמו אותו מעשה שהיה במכירת פרדס, דְּהַהוּא גַּבְרָא דְּמִשְׁכֵּן פַּרְדֵּיסָא לְחַבְרֵיהּ לִתְלָת שְׁנִין – מעשה באדם שהיה חייב לחבירו ממון, ונתן לו את פרדסו כמשכון, באופן שהמלוה אוכל את פירות הפרדס ומנכה לו מחובו את דמי הפירות, בָּתַר דַּאֲכָלָהּ תְּלָת שְׁנִין – ולאחר שאכל המלוה את פירות הפרדס במשך שלש שנים, אָמַר לֵיהּ המלוה ללוה, אִי מְזַבֵּינַתְּ לֵיהּ נִיהֲלִי – אם תמכור לי את הפרדס במכירה גמורה, מוּטָב, ואשלם לך את דמי הפרדס, וְאִי לֹא – אך אם לא תתרצה מכור לי את הפרדס, כָּבֵישְׁנָא לִשְׁטָר מַשְׁכַּנְתָּא – אכבוש ואחביא את השטר שבו נכתב שהפרדס ניתן לי בתורת משכון, וַאֲמֵינָא לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי – ואטען שקניתי ממך את הפרדס, שהרי אכלתי את פירותיו שלש שנים ללא ערעור, ולא יידעו שאכלתיו בתורת משכון, ולא תוכל להוציא אותו מידי, כִּי הָא וַדַּאי כָּתְבִינָן – באופן כזה ודאי כותבים העדים מודעא על האונס שיש לבעל הפרדס במכירת הפרדס, ולאחר זמן יכול הוא לתבוע את הלה לדין, ולהוציא מידו את הפרדס שנמכר לו שלא מרצונו [ואף שצריך שיכירו העדים באונסו, מדובר כאן כשהחביא עדים מאחורי הגדר וכדומה, ששמעו אותו אומר לו דברים אלו, וידעו שלא התרצה למכור, אלא הלה הכריחו לכך].
אָמַר רַב יְהוּדָה, הַאי מַתַּנְתָּא טְמִירְתָּא – שטר זה של 'מתנה מוטמנת', לֹא מַגְבִּינָן בֵּהּ – אין גובים בו את המתנה הכתובה בו. ומבארת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי מַתַּנְתָּא טְמִירְתָּא – מה הדוגמא למתנה מוטמנת, אָמַר (להו) רַב יוֹסֵף, דְּאָמַר לְהוּ לְסָהֲדֵי – כגון שאמר נותן המתנה לעדים, זִילוּ אִיטְּמַּרוּ וּכְתוֹבוּ לֵיהּ – לכו ותטמינו את עצמכם במקום שלא יראו אתכם בני אדם, ושם תכתבו את שטר המתנה, וכיון שאמר להם כן אין מקבל המתנה יכול להוציאה מיד הנותן, כיון שאנו חוששים שמא לא גמר בדעתו להקנות לו מתנה זו, ולכן ציוה על העדים לכתוב את השטר במקום סתר.
מביאה הגמרא לשון אחרת בדין זה: וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים שכך אָמַר רַב יוֹסֵף, כל מתנה דְּלֹא אָמַר לְהוּ הנותן לעדי השטר, תֵּיתְבוּ בְּשׁוּקָא וּבְבָרְיאתָא – תשבו בשווקים ובחוצות, וְתִכְתְּבוּ לֵיהּ – ותכתבו את שטר המתנה, אין זו מתנה המועילה.
מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק בין שני הלשונות. ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ סְתָמָא – ההבדל הוא באופן שאמר להם בסתם לכתוב את השטר, לפי הלשון הראשון נקנית המתנה, כיון שלא אמר להם להטמין את עצמם, ולפי הלשון השני אין המתנה חלה, כיון שלא אמר להם לכתוב את שטר המתנה בגלוי ובפרסום.
