מביאה הגמרא מעשה נוסף בענין דומה: רַב כַּהֲנָא, שָׁקַל בִּידְקָא בְּאַרְעֵיהּ – נכנס שטף מים בשדהו, ונטל את המחיצות המחלקות בין שדהו לבין שדה חבירו, אָזַל אַהְדַּר גּוּדָא בְּאַרְעָא דְּלָאו דִּידֵיהּ – הלך רב כהנא להחזיר את המחיצות למקומם, וטעה והחזירם בתוך שדה חבירו, ובכך הוסיף לשדהו חלק משדה חבירו, אך לא היה ידוע כמה בדיוק היה השטח שנלקח מחבירו. אֲתָא לְקַמֵּיהּ – באו רב כהנא ושכינו לדין לפניו דְּרַב יְהוּדָה, אָזַל אַיְיתֵּי תְּרֵי סָהֲדֵי – הלך אותו שכן והביא שני עדים, חַד דְּאָמַר – אחד מהעדים אמר, תְּלָת אֲצִיאָתָא עַיֵּל – נכנס רב כהנא בתוך שדה חבירו שיעור של שלש שורות עצי גפן על פני כל השדה, וְחַד אָמַר – והעד האחר אמר, תַּרְתֵּי אֲצִיאָתָא עַיֵּל – נכנס רב כהנא בתוך שדה חבירו רק שיעור של שתי שורות עצים על פני כל השדה.
אָמַר לֵיהּ רב יהודה לרב כהנא, זִיל אַהְדַּר תְּרֵי מִגּוֹ תְּלָתָא – לך והחזר לו שתי שורות מתוך אותם שלש שהלה תובע ממך, כיון שלדברי שני העדים אתה חייב להשיב לו לכל הפחות שתי שורות.
אמר לו רב כהנא, כְּמַאן – כדעת מי פסקת לי כן. השיב לו רב יהודה, כְּדעת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, וביאר לו את כוונתו, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל שְׁנֵי כִּתֵּי עֵדִים, באופן שֶׁכַּת אַחַת אוֹמֶרֶת שחייב ראובן לשמעון מֵאָה דינרים, וְכת אַחַת אוֹמֶרֶת שהוא חייב לו מָאתַיִם, שֶׁלדברי הכל יֵּשׁ בִּכְלַל מָאתַיִם מָנֶה, והוא חייב לשלם לו מאה דינרים, שהרי שתי הכתות מעידים שהוא חייב לו לכל הפחות מאה, עַל מַה נֶּחְלְקוּ בית שמאי ובית הלל, עַל כַּת אַחַת של שני עדים, שעד אחד מעיד על ראובן שחייב מאה, ועד אחד מעיד שהוא חייב מאתים, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כיון שהם מכחישים זה את זה וכל אחד מהעדים מעיד על סכום אחר, נֶחְלְקָה עֵדוּתָן, ואינם מצטרפים לעדות אחת לחייבו אפילו מאה, ואילו עד אחד אינו מחייב ממון, אלא שבועה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֵשׁ בִּכְלַל מָאתַיִם מָנֶה, וכיון שלדברי שניהם הוא חייב לכל הפחות מאה, מחייבים אותו בסכום זה, וכיון שכך ביאר רבי שמעון בן אלעזר את שיטת בית הלל, שהלכה כמותם, יש לפסוק כן אף בנידון זה, ולחייב אותך להחזיר שתי שורות מתוך שלש. אָמַר לֵיהּ רב כהנא, הָא מַיְיתֵינָא אִיגַּרְתָּא מִמַּעֲרָבָא – הרי אני מביא איגרת מארץ ישראל, ובה כתוב דְּלֵית הִלְכְתָא – שאין הלכה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, אלא כדעת החולקים עליו, שאף בית הלל מודים בכת אחת שנחלקה עדותם, כיון שהם מכחישים זה את זה, ואי אפשר לחייב אפילו כסכום המועט שבין שניהם. אָמַר לֵיהּ רב יהודה, לְכִי תַּיְיתֵי – כאשר תביא איגרת זו נפסוק כדבריך, אך בינתיים שאין אגרת זו בידך, עליך לקיים את פסק הדין, ולהשיב שתי שורות מתוך שלש.
