טז וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י בֶּן־אָדָם֙ הִנְנִ֨י שֹׁבֵ֤ר מַטֵּה־לֶ֨חֶם֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם וְאָֽכְלוּ־לֶ֥חֶם בְּמִשְׁקָ֖ל וּבִדְאָגָ֑ה וּמַ֕יִם בִּמְשׂוּרָ֥ה וּבְשִׁמָּמ֖וֹן יִשְׁתּֽוּ׃ יז לְמַ֥עַן יַחְסְר֖וּ לֶ֣חֶם וָמָ֑יִם וְנָשַׁ֨מּוּ֙ אִ֣ישׁ וְאָחִ֔יו וְנָמַ֖קּוּ בַּֽעֲוֹנָֽם׃
֍ ֍ ֍
(טז) עתה ביאר לו את המשל הראשון, שאמר לו שיאכל את לחמו במשקל שלש מאות ותשעים יום, וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן אָדָם, הִנְנִי שֹׁבֵר מַטֵּה לֶחֶם בִּירוּשָׁלִַם, וְאָכְלוּ לֶחֶם בְּמִשְׁקָל וּבִדְאָגָה, כי ידעו שיפסק הלחם אחר כך, וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה וּבְשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ.
(יז) ולאחר אותם ימים יחסיר את לחמו מהמשקל שהיה לו עד עתה, וזה יהיה משל למה שיהיה בירושלים באותם ארבעים יום שקודם הבקעת העיר, לְמַעַן [-לאות על כך שבאותם ימים] יַחְסְרוּ לֶחֶם וָמָיִם, וְנָשַׁמּוּ אִישׁ וְאָחִיו, כי אז נעשו ביניהם מהומות ומלחמות, כי מקצתם רצו להבקיע את העיר וליפול ביד האויב, ומקצתם התנגדו לכך ונלחמו בהם, וְנָמַקּוּ בַּעֲוֹנָם, בדבר, בחרב וברעב.
