יא כִּֽי־טוֹבָ֣ה חָ֭כְמָה מִפְּנִינִ֑ים וְכָל־חֲ֝פָצִ֗ים לֹ֣א יִֽשְׁווּ־בָֽהּ׃ יב אֲֽנִי־חָ֭כְמָה שָׁכַ֣נְתִּי עָרְמָ֑ה וְדַ֖עַת מְזִמּ֣וֹת אֶמְצָֽא׃
֍ ֍ ֍
(יא) חוזר ומבאר את האמור בפסוק הקודם, שהמוסר טוב יותר מכסף, כִּי טוֹבָה היא החָכְמָה שניתן לקנות על ידי המוסר, מִפְּנִינִים שניתן לקנות על ידי כסף, כי המעלה של הפנינים היא שהם מעלים חן על מי שמתקשט בהם, אך חן זה הוא רק בעיני בני האדם, ואילו על ידי החכמה ימצא חן בעיני אלוקים ואדם. ואמנם על ידי הכסף יכול האדם לקנות לעצמו מאכלים ערבים ומיני תענוגים, ואילו החכמה אומרת לו להשליך את כל רצונות הגוף, ולמנוע את תאוותיו, וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ – הרי כל חפצי הגוף אינם שוים לדברי החכמה, וכל מה שיתן ויפסיד מצרכי הגוף עבור החכמה, עדיין יהיה הדבר כדאי וטוב לו, כי ישיג במקומם דבר נעלה ויקר יותר.
(יב) אֲנִי, חָכְמָה, שָׁכַנְתִּי אצל העָרְמָה, כי הערמה היא כח הנפש לשקול ולחשוב כל דבר לפני עשייתו מה התועלת שתבוא ממנו, ואמנם בדרך כלל לשון 'ערמה' משמשת כהערמה לרעה, אך כאשר האדם אוסף לליבו את החכמה, ישתמש בערמה לטובה, לחשוב ולתכנן את דרכיו על פי חוקי החכמה. וְדַעַת – לדעת את הדברים לאמיתתם, באופן שחוקי התורה יקבעו בליבו של האדם כפי המושכלות הראשונות או הדברים המוחשיים הקבועים בליבו, על ידי מְזִמּוֹת [-מחשבות עמוקות] אֶמְצָא, כי כאשר יעמיק האדם במחשבות עמוקות בחכמה, על ידי עומק עיונו ישיג את החכמה כדבר הידוע לו בידיעה ברורה.
