ד רָ֗אשׁ עֹשֶׂ֥ה כַף־רְמִיָּ֑ה וְיַ֖ד חָֽרוּצִ֣ים תַּֽעֲשִֽׁיר׃ ה אֹגֵ֣ר בַּ֭קַּיִץ בֵּ֣ן מַשְׂכִּ֑יל נִרְדָּ֥ם בַּ֝קָּצִ֗יר בֵּ֣ן מֵבִֽישׁ׃
֍ ֍ ֍
(ד) רָאשׁ [-עני] עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה – מי שאינו רוצה להתפרנס על ידי מעשי ידיו, אלא רוצה להתפרנס על ידי רמאויות שהוא עושה בכף ידו, הרי אותה כף רמיה שבה הוא מרמה את האחרים, היא עצמה תעשה אותו לרש ועני, וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר – אבל מי שעושה מלאכה בידיו, ועמל בחריצות בכל כח ידו [ולא רק בכף, כדרך הרמאי], ידו תעשיר אותו.
(ה) אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל – הבן החכם, לא זו בלבד שבימות הקציר הוא עמל לאסוף את התבואה שבשדות, אלא אפילו בימות הקיץ שלאחר הקציר, שכבר אין תבואה בשדות, עדיין עסוק הוא לאגור ולאסוף את הגרגרים הבודדים שנשארו עדיין בשדה. ולעומתו, נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ, כי לא זו בלבד שבקיץ שלאחר הקציר אינו אוסף כלום, אלא אפילו בקציר עצמו, שזהו הזמן העיקרי לאסיפת התבואה, גם כן אינו עמל בכך, אלא נרדם וישן. והנמשל הוא לגבי לימוד התורה, שהבן החכם, אפילו בזקנותו, שאינו יכול עוד לחדש הרבה, אלא רק לאגור מעט, עדיין עוסק הוא בתורה בכל כוחו. ואילו הבן המביש, אפילו בצעירותו, שזהו כמו זמן הקציר, שיכול לאסוף הרבה תורה, בכל זאת הוא נרדם ואינו עוסק בה.
