טז פְּעֻלַּ֣ת צַדִּ֣יק לְחַיִּ֑ים תְּבוּאַ֖ת רָשָׁ֣ע לְחַטָּֽאת׃ יז אֹ֣רַח לְ֭חַיִּים שׁוֹמֵ֣ר מוּסָ֑ר וְעֹזֵ֖ב תּוֹכַ֣חַת מַתְעֶֽה׃
֍ ֍ ֍
(טז) פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים, כלומר, אפילו ה'פעולות' של הצדיק, ו'פעולה' זו לשון של אמצעי הנעשה לשם תכלית אחרת שעדיין לא הגיעה, כמו הזורע והחורש, שזו פעולה עבור התכלית של צמיחת התבואה, גם האמצעים הללו שעושה הצדיק מובילים לחיים, וכל שכן התכלית של מעשי הצדיק, שהם המעשים הטובים עצמם, בודאי מובילים לדרך החיים. אבל תְּבוּאַת רָשָׁע – תכלית מעשיו של הרשע, הנמשלים לתבואה, שהיא תכלית הזריעה והפעולות בשדה, מובילה לְחַטָּאת – לחסרון, כלומר לתכלית גרועה ומזיקה.
(יז) אֹרַח לְחַיִּים שׁוֹמֵר מוּסָר – מי ששומע לדברי המוסר, הגם שלשון 'מוסר' משמשת לעונשים וליראת העונש, מכל מקום כיון שמחמת יראת העונש יסור מהדרך הרעה, סופו שיגיע לדרך החיים, שהיא דרך החכמה. וְעֹזֵב תּוֹכַחַת – אבל העוזב את התוכחות, ולשון 'תוכחת' היא על הוכחות מכח השכל לכך שצריך ללכת בדרך הטובה והישרה, לא רק שלא ילך בדרך החיים, אלא מַתְעֶה – יתעה ויגיע לדרך הרעה. ומלמד בכך, כי המתחיל לסור מהרע, יגיע גם לעשיית הטוב. ואילו הפורש מעשיית הטוב, סופו שיגיע גם לעשיית הרע.
