פרק ג, משנה א: אֵלּוּ נְעָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קְנָס, הַבָּא עַל הַמַּמְזֶרֶת וְעַל הַנְּתִינָה וְעַל הַכּוּתִית, הַבָּא עַל הַגִּיּוֹרֶת וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַשִּׁפְחָה שֶׁנִּפְדּוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְּרוּ וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ פְּחוּתוֹת מִבְּנוֹת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ וְעַל אֲחוֹת אָבִיו וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְעַל הַנִּדָּה, יֵשׁ לָהֶן קְנָס. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּהִכָּרֵת, אֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין:
פרק ג, משנה א: אֵלּוּ נְעָרוֹת שֶׁעל אף שהן פסולות, אם אנס אותן אדם יֵּשׁ לָהֶן קְנָס, הַבָּא עַל הַמַּמְזֶרֶת, וְעַל הַנְּתִינָה [-מהגבעונים שהתגיירו בעורמה, שנתנם יהושע להיות שואבי מים וחוטבי עצים, ודוד המלך גזר עליהם שייאסרו לבא בקהל ישראל], וְעַל הַכּוּתִית [-מהעמים שהושיב סנחריב בארץ ישראל לאחר שהגלה את עשרת השבטים, ושלח בהם ה' את האריות והיו הורגים בהם, ומחמת הפחד התגיירו, וסובר תנא זה שגירי אמת הם], והַבָּא עַל הַגִּיֹּרֶת וְעַל הַשְׁבוּיָה וְעַל הַשִּׁפְחָה, שֶׁנִּפְדוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְּירוּ וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ כשהן פְּחוּתוֹת מִבְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, שבאופן זה הן נחשבות כבתולות [ואף שגויה או שפחה או שבויה מוחזקת כמי שנבעלה לגוי, הרי מי שנבעלה קודם לגיל שלש שנים ויום אחד בתוליה חוזרים].
עתה מביאה המשנה את דינן של נערות שאינן פסולות מצד עצמן, אך אסורות הן על אותו אדם שאנסן: הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו [המקודשת לאחיו, ולא נשאה עדיין, ובתולה היא], וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה, יֵשׁ לָהֶן קְנָס. ומבארת המשנה מדוע אין אומרים בזה 'קם ליה בדרבה מיניה', כלומר, אדם העובר עבירה המחייבת שני עונשים, מענישים אותו רק בעונש החמור יותר, ונפטר בכך מהעונש הקל, ואם כן גם כאן היה מקום לומר שמחמת חומרת העבירה, יפטר מתשלום הקנס, אַף עַל פִּי שֶׁנערות אלו הֵן בְּהִכָּרֵת – אסורות עליו בעונש כרת, הרי אֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין, ולא נאמר הכלל של 'קם ליה בדרבה מיניה' אלא בעונש הניתן בידי אדם, כמו מיתת בית דין, ולא בעונש הניתן בידי שמים, כמו כרת, ולכן חייב הוא בתשלום קנס.
