כב נֶ֣זֶם זָ֭הָב בְּאַ֣ף חֲזִ֑יר אִשָּׁ֥ה יָ֝פָ֗ה וְסָ֣רַת טָֽעַם׃ כג תַּֽאֲוַ֣ת צַדִּיקִ֣ים אַךְ־ט֑וֹב תִּקְוַ֖ת רְשָׁעִ֣ים עֶבְרָֽה׃
֍ ֍ ֍
(כב) נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר, שאינו מוסיף לו יופי, כיון שהתכשיט מְיַפֶּה רק את מי שמטבעו מוכן אל היופי והתכשיט מוסיף לו נוי, אך החזיר שאינו מוכן כלל אל היופי, לא יתווסף לו נוי על ידי התכשיט, ואדרבה, הוא מלכלך את הנזם באשפה, כך אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם, כי יופי הגוף שהוא כתכשיט לה, אינו מייפה אותה באמת, מחמת שבפנימיותה היא כעורה, ולשון 'טעם' הוא תכונות הנפש הניכרות בחוץ [כי כמו שעל ידי הטעם של האוכל מכירים את תכונתו אם הוא מר או מתוק, כך על ידי הנהגות הנפש הניכרות כלפי חוץ ניתן להכיר את טיבו ותכונתו של האדם], וכשדיבוריה והנהגותיה מוכיחות שהיא רעה בטבעה, אין יופיה החיצוני מועיל לה, ואדרבה, היא מגנה ומלכלכת אותו בהנהגותיה. והנמשל לכך הוא לדרכי החכמה, כי מי שנפשו טובה ומידותיו מתוקנות, התורה והחכמה מייפים אותו. אך מי שמידותיו רעות ומעשיו מושחתים, הרי התורה והחכמה שלו מגנים אותו, כי שם שמים מתחלל על ידו.
(כג) תַּאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ טוֹב, כלומר, לשון 'תאוה' היא הרצון לדבר שאין לאדם סיבה לחשוב שיתקיים רצונו, ואצל הצדיקים אפילו רצון כזה הוא טוב, משתי בחינות, גם כי הרצון שלהם מצד עצמו הוא רצון לדברים טובים, וגם כיון שה' מקיים את רצונם ונותן להם את שאלתם. תִּקְוַת רְשָׁעִים – אפילו הדבר שהרשע מקוה לו, ולשון 'תקוה' היא על דבר שיש למקוה סיבה לחשוב שאכן יתקיים רצונו, עֶבְרָה – רעה וצרה, משתי הבחינות הללו, גם כי הרצון שלהם מצד עצמו הוא רצון להרע לאחרים כדי להרויח לעצמם, וגם כי לא יתקיים רצונם, ובסוף תבוא עליהם הרעה שרצו לעשות לאחרים.