יד בְּאֵ֣ין תַּ֭חְבֻּלוֹת יִפָּל־עָ֑ם וּ֝תְשׁוּעָ֗ה בְּרֹ֣ב יוֹעֵֽץ׃ טו רַע־יֵ֭רוֹעַ כִּי־עָ֣רַב זָ֑ר וְשֹׂנֵ֖א תֹֽקְעִ֣ים בּוֹטֵֽחַ׃
֍ ֍ ֍
(יד) הגם שברוב עניני העולם די בעצה טובה, אך במלחמה אין די בזה, כי גם האויב חושב מחשבות ועצות, ולכן בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם, כלומר, אם לא ינהגו במלחמה ב'תחבולות', שזה כולל עצות רבות המחוברות וקשורות זו בזו, כמו חבל העשוי מחוטים רבים, עד שבכל אופן שינהג האויב ימצא נגדו עצה שתכניע אותו, בלא תחבולות אלו יפול העם כולו במלחמה, וּתְשׁוּעָה זו של עשיית תחבולות, תהיה רק בְּרֹב יוֹעֵץ – על ידי ריבוי יועצים, שכל אחד יתן עצה טובה כפי מחשבתו, ועל ידי חיבור ועשיית כל העצות יחד, יצליחו במלחמה [והנמשל לכך הוא לגבי מלחמת הנפש עם היצר, שצריך לכך עצות רבות, וכפי שיבואר להלן (פרק כ"ד פסוק ו')].
(טו) רַע יֵרוֹעַ – שבר ורוע יארעו לאדם, כִּי עָרַב זָר – אם יהיה ערב לחובו של אדם זר, שאינו חייב לערוב עבורו. אמנם אפילו אם חבירו מבקש ממנו ערבות, שאז אינו יכול להמנע מכך, וְשֹׂנֵא תֹקְעִים, בּוֹטֵחַ – השונא מלתקוע כפו אפילו עבור חבירו [ותקיעת הכף היא ערבות חזקה יותר, שבה יכול המלוה לגבות מהערב את החוב אפילו לפני שהוא פונה אל הלוה], הוא היכול לבטוח, אך מי שתוקע כפו, אפילו עבור חבירו, אינו בטוח, כי יקדימו לגבות ממנו את החוב קודם שיתבעו את חבירו, הלוה.
