שבת
ה' תמוז התשפ"ו
שבת
ה' תמוז התשפ"ו

חיפוש בארכיון

מסכת תמורה, פרק ג, משנה ג

משנה ג: הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָה וְיָלְדָה זָכָר, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיָבִיא בְדָמָיו עוֹלָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה. הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם, תִּרְעֶה  עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אָשָׁם. אִם קָרַב אֲשָׁמוֹ, יִפְּלוּ דָמֶיהָ לִנְדָבה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, תִּמָּכֵר שֶׁלֹּא בְמוּם. תְּמוּרַת אָשָׁם, וְלַד תְּמוּרָתָהּ וּוְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, יִרְעוּ עַד שֶּׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיִמָּכְרוּ וְיִפְּלוּ דְמֵיהֶן לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָמוּתוּ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, יָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹלוֹת. אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְעָלָיו, וְשֶׁכִּפְּרוּ בִעָלָיו, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָמוּתוּ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, יָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹלוֹת:

משנה ג: כפי שהתבאר לעיל, קרבן עולה בא רק מן הזכרים, והַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָה, ודינה הוא שתרעה עד שיפול בה מום,  וְיָלְדָה זָכָר, והרי דין הולד כדין אמו, והוא עולה, אף על פי כן אין מקריבים אותו, אלא יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב – עד שיפול בו מום, וְיִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמָיו עוֹלָה, וכדין אמו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חולק ואוֹמֵר, כיון שהוא עולה כאמו, והוא זכר, הרי הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה. הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם, והרי אין אשם בא אלא מן הזכרים, הרי זו תִּרְעֶה  עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב – עד שיפול בה מום, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אָשָׁם. אך אִם קָרַב אֲשָׁמוֹ, שהביא קרבן אחר לאשם שהיה מחויב בו, ואינו יכול להביא גם אשם זה, יִפְּלוּ דָמֶיהָ של אותה אשם נקבה לִנְדָבָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, תִּמָּכֵר אף שֶׁלֹּא בְמוּם, כיון שהיא נקבה ואינה ראויה כלל להקרבה כאשם, הרי זה מום, וניתן למוכרה מיד.

תְּמוּרַת אָשָׁם – המקדיש בהמה לאשם, והמירה בבהמת חולין, וחלה קדושת אשם גם על התמורה, והיתה זו נקבה, וְלַד תְּמוּרָתָהּ, וּוְלָדָן, וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, יִרְעוּ עַד שֶּׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דְמֵיהֶן לִנְדָבָה – ינתנו דמיהם לקופה שבמקדש, שממנה מביאים עולות נדבה, והטעם לכך, כיון שמקובל בידינו כלל זה, שבכל אופן שאם היתה זו חטאת היתה מתה, אם זהו אשם הרי דינו שירעה עד שיפול בו מום. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָמוּתוּ, כיון שהוא חולק על הכלל האמור, וסובר שדין האשם כדין החטאת. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, יָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹלוֹת [ובמשנה הבאה יבואר במה הוא חולק על תנא קמא, שאף הוא אמר שיפלו דמיהם לנדבה, ויקנו בהם עולות].

מביאה המשנה עתה את אותה מחלוקת גם באופנים אחרים של אשם שאי אפשר להקריבו: אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְעָלָיו קודם שהקריבוהו, וְשֶׁכִּפְּרוּ בְעָלָיו – התכפרו בעליו באשם אחר, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָמוּתוּ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, יָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹלוֹת.

https://2halachot.org/halacha/מסכת-זבחים-פרק-א-משנה-א