אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, שכיב מרע הנותן מתנה לאדם שאינו נמצא בפניו עתה, וזִיכָּה לוֹ את המתנה עַל יְדֵי אדם אַחֵר, וְכאשר שמע מקבל המתנה על נתינת המתנה, שָׁתַק בתחילה, וּלְבַסּוֹף צָוַוח שאינו רוצה לזכות בה, בָּאנוּ לְמַּחֲלֹקֶת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנָן, דְּרַבָּנָן סָבְרֵי, מִדְּאִשְׁתִּיק – מכך ששתק בתחילה והוכיח בכך שהוא מסכים לקבל מתנה זו, קָנִינְהוּ – קנה את הנכסים הללו, וְהַאי דְּקָא צוֹוֵחַ – ומה שהוא צווח עתה שאינו רוצה את המתנה, מְהַדַּר קָא הָדַר בֵּיהּ – הרי הוא חוזר בו ואינו רוצה במתנה, אך אין חזרה זו מועילה לו, כיון שלאחר שזוכה האדם בנכסים אינו יכול להוציאם מרשותו על ידי דיבור בלבד, ולכן אין המתנה בטילה. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר, הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ, כלומר, מה שצווח בסוף הוכיח שמתחילה לא רצה לזכות בנכסים, וְהַאי דְּלֹא קָא צָוַוח עַד הַשְׁתָּא – והטעם שלא צווח עד עתה, אלא שתק בתחילה, אין זה מחמת שהתרצה בקנית המתנה, אלא כיון דסָבַר, כִּי לֹא מָאטוּ לְיָדִי מַאי אֶצְוַח – כל זמן שלא באו הנכסים לידי, מדוע אצווח, וכיון שבמחאתו עתה מוכח שלא רצה כלל את המתנה, לא זכה בה.
תָּנוּ רַבָּנָן בבריית, שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר 'תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת לִפְלוֹנִי, וְאַרְבַּע מֵאוֹת לִפְלוֹנִי', אֵין אוֹמְרִין שכָּל הַקּוֹדֵם בִּשְׁטָר זָכָה תחילה, אלא שלשתם זוכים במתנה בבת אחת, ולא בזה אחר זה, לְפִיכָךְ, אם לאחר זמן יָצָא עָלָיו – על הנותן שְׁטָר חוֹב, שהיה חייב ממון לאחר, ובא אותו בעל חוב לגבות מהנכסים שביד המקבלים, שהיו משועבדים לו קודם למתנה זו, הרי הוא גּוֹבֶה מִכּוּלָּן [ולהלן יבואר שאינו גובה מהם בשוה, אלא מכל אחד לפי חלקו], כיון שאין אחד מהם קודם לחבירו, אלא כולם זכו יחד. אֲבָל אִם אָמַר 'תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי, וְאַחֲרָיו שְׁלֹשׁ מֵאוֹת זוּז לִפְלוֹנִי, וְאַחֲרָיו אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז לִפְלוֹנִי', הרי מוכח מתוך דבריו שרצונו שלא יזכו בבת אחת, אלא בזה אחר זה, ולכן אוֹמְרִין שכָּל הַקּוֹדֵם בִּשְׁטָר, זָכָה תחילה, לְפִיכָךְ אם יָצָא עָלָיו שְׁטָר חוֹב, הרי הוא גּוֹבֶה תחילה מִן הָאַחֲרוֹן, כיון שהוא זכה אחרון בנכסים, נמצא שכאשר זכו השנים הראשונים במתנתם, היה כל השעבוד בנכסי לו, וכשבא בעל חוב לגבות, הרי הוא גובה מהנכסים שבהם היה השעבוד בזמן המאוחר ביותר, ואם אֵין לוֹ למקבל האחרון מספיק נכסי כדי לפרוע את כל החוב, גּוֹבֶה גם מִשֶּׁלְּפָנָיו – ממי שקיבל לפניו, ואם אֵין גם לוֹ די נכסים לפרוע את החוב, גּוֹבֶה גם מִשֶּׁלִּפְנֵי פָּנָיו – מהמקבל הראשון.
מוסיף הרי"ף ומבאר, הַאי דְּקָתָּנֵי – מה ששנינו באופן הראשון שבברייתא, לגבי האופן שבו נתן את המתנות לכול יחד, שאם יָצָא עָלָיו שְׁטָר חוֹב גּוֹבֶה מִכּוּלָּן, אין הכוונה שגובה מכל אחד מהם את אותו סכום, אלא לְפִי מָמוֹן הוּא גּוֹבֶה, שֶׁנּוֹטֵל מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַה שֶּׁנָּטַל בנכסי השכיב מרע, באופן שלאחר שיטלו מכולם, ישאר ביד כל אחד מהם, ביחס למקבלים האחרים, כפי הערך שהיה לו בתחילה ביחס אליהם, והטעם לכך, דְּאַזְלִינָן בָּתַר דַּעְתָּא דְּנוֹתֵן – כיון שאנו הולכי אחר דעת הנותן, דְּכֵיוָן דְּיָהִיב לְחַד מִינַּיְהוּ – שכיון שנתן לאחד מהם אַרְבַּע מֵאָה, וּלְחַד תְּלָת מֵאָה, וּלְחַד מָאתַיִם, הֲרֵי אִתְבְּרַר דְּדַעְתֵּיהּ דְּנוֹתֵן – הרי התברר לנו שדעתו ורצונו של הנותן, לְמִשְׁקַל בַּעַל אַרְבַּע מֵאָה חֲדָא וְתִילְתָּא בְּמַאי דְּשָׁקִיל בַּעַל תְּלָת מֵאָה – שיטול בעל הארבע מאות שיעור של אחד ושליש ממה שיטול בעל השלש מאות, וְתַרְתֵּי בְּמַאי דְּשָׁקִיל – וכפול ממה שנוטל בַּעַל מָאתַיִם, וְשָׁקֵיל בַּעַל תְּלָת מֵאָה חֲדָא וּפַלְגָּא בְּמַאי דְּשָׁקִיל בַּעַל מָאתַיִם – וכן רצונו שבעל השלש מאות יטול שיעור של אחד ומחצה ממה שנוטל בעל המאתים, וּלְהָכֵי פַּלְגוּ לְפוּם מָמוֹנָא דְּכָל חַד וְחַד – ולכן כשבא בעל חוב לגבות מה, גובה הוא לפי שיעור הממון של כל אחד מה, באופן שישאר היחס של הממון ביניהם כפי שהיה בעת נתינת המתנה, דְּהָכֵין הִיא דַּעְתָּא דְּנוֹתֵן – כיון שכך דעתו ורצונו של הנותן, וּבָתַר דַּעְתָּא דִּילֵיהּ אָזְלִינַן – והולכים בזה אחר דעתו של הנותן.
וְהָכֵין נַמֵּי דִּינָא כַּד לֹא מִשְׁתְּכַח כְּלָלָא דְּמָמוֹנָא כּוּלֵּיהּ – וכך הוא הדין גם כן באופן שאין בכל נכסי השכיב מרע כשיעור הממון שנתן להם במתנתו, דְּפַלְגֵי מַאי דְּמִשְׁתְּכַח לְפוּם הָדֵין חוּשְׁבָּנָא – שחולקים בממון הנמצא לפי חשבון זה [שבעל הארבע מאות יקבל אחד ושליש מבעל השלש מאות, ופי שתים מבעל המאתים, ובעל השלש מאות יקבל כשיעור אחד ומחצה מבעל המאתים], כיון דְּאָזְלִינָן בָּתַר דַּעְתֵּיהּ – שהולכים בזה אחר דעתו של הנותן, וּלְפוּם תַּפְקִידְתֵיהּ פַּלְגִּינָן לְמָמוֹנֵיהּ – ולפי רצונו ופקודתו מחלקים את ממונו. אֲבָל אם יש כמה בַּעֲלֵי חוֹבוֹת הבאים לגבות את חובותיהם מנכסים אלו, פַּלְגֵּי לְפוּם שִׁעְבּוּדָא – הרי הם חולקים לפי קדימות שעבודם, שמי ששעבודו קודם הוא גובה קודם את כל חובו, וְלֹא לְפוּם מָמוֹנָא – ואין חולקים לפי סכום הממון שכל אחד מהם בא לגבות, כִּדְבָרֵירְנָן – וכפי שביררנו דבר זה בְּדִין מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שָׁלֹשׁ נָשִׁים.
